במהלך עשרת הימים האלה של מסעי, בעקבות דמות היסטורית שאני כותב עליה, חוויתי ריבוי של ממש. בד-בבד עם הניסיון שלי להתחקות אחר עקבותיו ולאסוף מידע על חייו וסביבתו, היו לי אתי ספרים ופרויקטים שעלי לעבוד עליהם בהתמדה. סיפרתי לכם כבר על כך, שקראתי יותר ממחצית מספרו של בן כספית על נתניהו, ועוד ספר שלם על כתיבה. אבל האמת היא, שקראתי וערכתי תוך כדי המסע הזה.
בחלק מן הימים, בעיקר הלילות, הייתי שקוע במכתבי האהבה הנפלאים של יעקב שבתאי. הם לא ראו אור. אני קורא כתב-יד של ספר חדש על אודותיו. המכתבים האלה כול כך ריגשו והפעימו אותי, שעורר בי תשוקה עזה לבן זוג. אפילו לבת זוג. העיקר לשותף או לשותפת חיים. בחיי.
אני גם עורך את ספרו של חברי הטוב מיטשל פייגנבאום. רומן חדש ומיוחד, הכתוב כולו בגוף שני. ובד-בבד איתו את ספר המד"ב של דניאל. אני עובד עליו כבר הרבה מאוד זמן. הוא ספר מלא דמיון והשראה.
בתוך כך גם טיפלתי בהגשת ספרי האחרון לפרס ספרותי מסוים, בנסיעה הבאה לחו"ל, לאירוע ספרותי, בשכתוב עוד גרסאות הצעה לסדרה המבוססת על ספרי "כשהמתים חזרו" – עכשיו עלי לעבור על גרסה נוספת. בקיצור, עשרה ימים מלאים בחוויות שונות הקשורות בכתיבה ובתהליך הכתיבה של הרבה מאוד דברים.
בטיסה הארוכה מלימא למדריד, שנמשכה 12 שעות, גם צפיתי בסרט "וונדר וומן" עם גל גדות. היא באמת נהדרת. נהניתי מאד. ומתי כבר יש לי הזדמנות לצפות בסרט, ועוד בסרט פעולה ממין זה? בחלומות. חוץ מזה מצאתי בתיבת הבידור של "איר מדריד" את המחזמר "שיקגו" ועטתי עליו בשמחה. אני הרי מכיר אותו היטב ואפילו יודע לשיר חלק מן השירים.
תוך כדי צפייה במחזמר נזכרתי באהבתי לז'אנר הזה, בכך שהמון שנים אני בעצם כבר רוצה לכתוב מחזמר, בתלמידתי ברי סנדרס שגם ממש עושה את זה, והבטחתי לעצמי, שבחודשים הקרובים אנסה ליצור איזה מתווה ראשוני של סינופסיס למחזמר. ואז השחלתי שוב את האוזניות לאוזניי, והקשבתי לשירי המחזמר, הפעם בשקט, כדי להירדם עמם.
זה היה ממש כיף.
לא ברור לי אם וכמה ישנתי בשתי היממות האחרונות. יצאתי מלימא שלשום בתשע בערב. נחתתי במדריד בשתים וחצי בצהריים אתמול. או אז היה לי קונקשן של עשר שעות. לולא הייתי מבטל יום אחד מן הטיול לא היה לי קונקשן ארוך כזה. אבל אז הייתי מגיע לנתב"ג הערב בעשר, אחרי שהרכבת האחרונה לכרמיאל כבר יוצאת לדרכה.
ובתוך היומיים האלה גם שלשלתי את נשמתי. כנראה שאכלתי משהו מקולקל באחת הטיסות. החשד שלי הוא במנה הכשרה שהזמנתי. המנות הכשרות ש"איר מדריד" מגישה הן מתחת לכול ביקורת. המגשים חזרו על עצמם. מנה עיקרית, ולידה כוס מים (שסתם תופסת מקום בחבילה, כי הרי יש מים אצל הדיילות במטוס), פרוסת עוגה, עוגיית שוקולד עגולה גדולה, עם מילוי, שקית זעירה של בייגלע או של 'צ'יפס' מתפוחי עץ – ואריזת זכוכית זעירה של ממרח סרדינים. אה, וארבע מציות זעירות. בלי לחם, בלי ירקות טריים, בלי פירות טריים.
בטיסה חזרה קיבלתי שני מגשים שתוכנם היה זהה. בפעם השנייה הייתה שם חתיכת דג, שהסריחה ברגע שפתחתי את האריזה. זרקתי אותה, אבל אכלתי את הרוטב מסביבה, רוטב ירקות עם סויה ותבלינים טובים. זו כנראה מקור הצרה שפקדה אותי.
לא כיף לטוס בטיסה טרנס אטלנטית עם הצורך בצמידות קרובה לשירותים. אני גם חושב שאיבדתי הרבה משקל בטיול הזה בכלל, וביומיים האלה.
אבל אני שותה הרבה, וכשאגיע לכרמיאל אולי אעבור דרך הסופרפארם ואקנה לי ערכת מלחים להשבת מלחים אל הגוף. ואז כבר נראה.
הרבה חוסר יצירתיות צריך שף לגלות כדי לכלול באותה ארוחה עלובה, המותירה אותך רעב, הן נתח דג והן ממרח סרדינים. מה, השכל הישר נעלם ברגע שיוצאים מקורס שפים? ולמה לא לכלול במנה הכשרה פירות וירקות טריים ולחמניות טריות? מדוע הנוסע הכשר צריך ללכסן עיניו בכמיהה אל מגשי המזון של חבריו לטיסה?
הזמנתי אוכל כשר, כדי לא להיכשל באכילת חזיר. או בשר בחלב. אמנם, בטיול בהחלט אכלתי מאכלי ים, כאשר אהבתי. אבל אני לא מכניס את הדברים האלה הביתה, ומשתדל ככול האפשר לשמור על כשרות באורחותיי בכלל. מה שקרה בסוף הוא, שעם רדתי מן המטוס הסתערתי על סלט ירקות גדול בשדה התעופה, ולמצער גם על לחמניה עם גבינה צהובה… והאם. כי לחמניה ריקה לא היתה להם, וכבר גוועתי ברעב מרוב כשרות למהדרין.
העיקר שחזרתי הביתה העיקר שאני כותב לכם כעת ברכבת מנתב"ג לכרמיאל, חולף על פני נופי הארץ האהובה עלי כול כך, ומגלה שהם רוויים במים ומלאים בירקות הצמיחה. וזה מרחיב את הלב.
אבא שלי יאסוף אותי מתחנת הרכבת. ניסע ממנה דרך חנות לקנות בה סוללות למכוניות הרדיו שקניתי להם, כדי שיוכלו להפעילן מיד עם הוצאתן מן המזוודה, ואז ניסע ישר לגן. הילדים מחכים לנו בו. ניפגש, ואביא אותם הביתה, לחיבוקים ולמתנות.
ואת השינה והבטן אסדיר בסוף השבוע.
שיהיה לכם סוף שבוע נפלא.
