החיים, ההורות, הספרות ומה שביניהם (6)
כבר למעלה מחודשיים שאינני כותב בספרי הבא. זה המון זמן בלי כתיבה בו. אמנם, אני כותב שירה ומאמרים, פוסטים, אבל אינני כותב פרקי יצירה. זה קשה לי מאד, בייחוד כאשר כמורה לכתיבה אני מנחה את תלמידיי לכתוב מדי יום, לא לאבד קשר עם היצירה המתהווה, להתייצב מדי יום ליד שולחן הכתיבה. זאת, מפני שכל יום שעובר מנתק את הנימים הדקות הקושרות בין הטקסט למה שמתהווה בחשאי בתחום הצל, בתת מודע שלך.
אבל לעתים, השתיקה היא הכרחית. היא שתיקה טעונה. היא איננה נתק מוחלט מן היצירה, אלא מביטויה בכתב. תחת זאת, אני חי את החיים ומתבונן בהם, מבחין בנימים הקושרות דבר למשנהו, בהתרקמות רגשות בתוכי, בקולות אבודים המתחילים להישמע בי. זו שתיקה פעלתנית, רוויה.
בחודשיים הללו הייתי עסוק בהגהות שבות ונשנות של ספרי החדש, 'הנזיר היהודי', ובהפקה של שלושת ספרי השירה החדשים שלי, וספרה של שילה ויינברג. בזמן דחוס כול כך בקידום יצירה לקו הגמר שלה, קשה להתמקד בטוויית עולמה של יצירה חדשה. הראש טרוד בניקיון, בהגהה, לא בבריאה מחדש של עולם. ובכל זאת, התת-מודע עובד, ומחלומותיי אני יודע שהוא עוסק ביצירה חדשה.
למזלי, אני כותב לא רק סיפורת אלא גם דרמה ושירה ודברי עיון. לכן, בד-בבד עם עצירת הכתיבה של הרומן הבא שלי כתבתי שירים ומאמרים, וקראתי הרבה. יש בפניי ערמה של ספרי תחקיר שעלי לקרוא, ואני קורא אותם עם עט ביד. מסמן דברים חשובים, כותב בשולי הדפים הערות, שלא אשכח.
בשבוע שעבר סיימתי את הכרך הראשון מבין שניים של גרשום שלום על שבתי צבי. לפניו קראתי שני כרכים של פרופ' רחל אליאור על החסידות, וספרים אחרים. לכן, השבוע, כסוג של הנפשה, הזמנתי לי לקריאה רומן מפרי עטו של ברוק קלארק, סופר שלא הכרתי, רק בשל שמו: "המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד."
השם הזה הבטיח לי שני דברים. הומור ובעתה. ההומור מובן מעצם טבעו. הבעתה גם היא. הדבר הכי גדול המאיים על אדם כותב הוא שרפה, שתכלה את כתביו, את ספריו ואת ביתו. אמנם, ש"י עגנון צמח מתוך השרפה שפקדה את ביתו, כאותם אורנים בהרי ירושלים, הזורעים את זרעיהם דווקא בתוך השרפה, ומהם הם מצטמחים מחדש, איתנים וחסונים ושגיאים, עד לשרפה הבאה. אבל אנשים כותבים נבעתים מן האפשרות שאש תאחז בכתביהם, והספר הזה משחק בדיוק על הבעתה הזאת.
אני קורא בו כעת. קשה לומר בהנאה. אבל כסוג של הפגה. לראות איך סופר אמריקני כותב רומן במאה העשרים ואחת, רחוק כול כך ממחוזות הסיפור והלשון שלי. בו-בזמן, אני עושה עבודות תחזוקה. וזה מה שבאתי לדבר עליו כאן.
חייו של סופר כרוכים בהתפרצויות יצירה, בתקופות כתיבה אינטנסיביות, ובתקופות של רגיעה, ספיגה או שתיקה. זה טבעו של תהליך היצירה. הוא אינו מתקיים כגל מתמיד נוסק ועולה של השראה. יש לו עליות וירידות, צמצום והתרחבות, קליטה ופליטה. כאשר ההשראה אוחזת בנו אנו כותבים בהתלהבות. פעמים אחרות הכתיבה מורגשת כמו חריש עיקש באדמה קשה. וישנם זמנים, כזמן שאני חווה כעת, שהיא פשוט בלתי אפשרית. שהיא מתרקמת במחשכים. אבל היא גם זקוקה שם להזנה, כדי שתמשיך לשלוח את רקמותיה מתחת לעפר, כמו רשת פטריות סמויה הקושרות בין עצי היער.
עבודות התחזוקה שלי הן קריאה, שכתוב והקלדה. אני קורא ספרי תחקיר וספרים להנאתי, בכוונה להזין את הדמיון ואת הזיכרון שלי. כשאני מתעייף מקריאה אני נוטל לידיי ערמת דפים מן החומר שכבר כתבתי לרומן או לספר מאמריי, ומשכתב אותו ביד. וכאשר אני מסיים גם את זה אני עובר להקלדה. בוחר לי מוסיקה נעימה לרקע, מתיישב ומקליד את הדברים שכתבתי מקודם לכן בכתב יד או במכונת כתיבה.
הקריאה מזינה אותי בחומרים ובדימויים. השכתוב מראה לי היכן עלי להעמיק בסיפור והיכן עלי לצמצם בו, אילו מישורי עומק נרמזים מתחת למה שכתבתי בהינף השראה, וכעת עלי להעמיק בהם, ואילו חוסרים יש לי בתיאור העולם שהסיפור מתרחש בו ודמויותיו. ההקלדה מזכירה לי מה בכלל כתבתי, מחיה את מלוא היקפו של הסיפור בזיכרוני לטווח קצר ומאפשרת לי להמריא שוב לכתיבה חדשה של גרסה נוספת.
זו עצתי לכם, אם כן – קבלת השתיקה כזמן של קשב פנימי, וכזמן לעבודות תחזוקה. בלו זמן עם עצמכם בהקשבה, בקריאה, בשכתוב או בהקלדה. היו עם עצמכם במשך שעות ארוכות. אל תמהרו לצאת החוצה אל סאונו של עולם. ככל שתתמידו בזה, תהיו קרובים אצל עצמכם ואצל ביתכם וחצרכם, ככל שתיטיבו לשמוע את הקולות הדקים העולים מן המציאות ואת רחשי הקולות המתרמזים בתוככם, כך תגיעו, בסופו של דבר, למעין חדש של יצירה.
שבת שלום.
