היום אספר לכם על סוגי העברות.
אחת העצות הראשונות שאני נותן לתלמידיי היא לכתוב מדי יום, ולהתחיל עם מה שיש לכם ביד. שבו וכתבו איך אתם מרגישים, איך עובר עליכם יומכם, מה אתם רואים ושומעים מסביבכם – ותנו את כול השפע הזה לדמות. אם אתם כבר מצויים במהלך כתיבתו של ספר, מצאו לאיזו מדמויות ספרכם תוכלו להעביר את מה שאתם מרגישים וחווים כרגע. אם אינכם כותבים ספר, המציאו דמות והעניקו לה את רגשותיכם כשי, או מיצאו דמות כזו בפרויקט הכתיבה הבא שלכם.
זה בדיוק מה שקרה לי לפני כמה שבועות. היה לי איזה יום שבו הרגשתי מיוסר, מלא חרטה על משהו שעשיתי, ומיואש. לשמחתי אינני זוכר מה עורר בי את התחושות האלה. אה, זו הייתה ההתפטרות שלי מאחד ממקומות העבודה שאני עובד בהם, אחרי שעשו משהו קטן לכאורה, אבל כזה המנוגד לגמרי לסולם ערכיי, להתנהלותי בעולם. אל תשאלו אותי מה, ואיפה, כי לא אספר.
באותו רגע של ייאוש כמעט וחזרתי בי. אבל התעקשתי. יש דברים שאני לא יכול לעבור עליהם בשתיקה. וממש באותו רגע גם ידעתי, שאני חייב לכתוב את ההרגשות האלה כדי להיפטר מהן. אבל הייתה לי בעיה – גיבור הספר שאני כותב כעת לא מרגיש חרטה על דבר. להפך, הוא שמח ומסופק בבחירות שעשה בחייו.
למי, אם כן, אעביר את תחושת היאוש ורגשות החרטה שלי? תהיתי. ואז נזכרתי בדמות הראשית של ספרי הבא אחריו. לה בהחלט מתאים להיות מיואשת ומלאת חרטה. לכן, כתבתי עמה את התחושות האלה, תייקתי את הדפים הכתובים בקלסר של הפרויקט הבא-הבא, ואז התבוננתי בעצמי וחייכתי. שוב ניצחתי את עצמי דרך כתיבה.
אם אתה כותב מדי יום, הכתיבה על מה שאתה מרגיש וחווה ברגע הכתיבה וחלוקתו עם הדמויות שלך הופכת לתהליך העברה אוטומטי. זה מה שקרה לי היום. יום החופשה השישי עם ילדיי היה קשה. אחרי יומיים ארוכים בתל אביב קמתי הבוקר בלי תוכנית הפעלה מוגדרת. כול מה שבאמת רציתי בו היה לנוח בבית ולבשל.
הילדים הרגישו בזה שאין לי תוכנית פעילות מסודרת, והחלו מיד להשתולל. הם רדפו זה אחרי זה והיכו איש את רעהו. ניסיתי לעצרם מזה בהצעה שנבשל ונאפה יחד. אבל לשווא. אחרי כן הצעתי להם להשתכשך בבריכה הביתית שבחצר. הם סירבו גם לזה, אבל פתחו במלחמת-מים, משפריצים זה על זה מים מכוסות, מבקבוקים ומרובי מים, ואחרי כן שיחקו קצת במסלול הדרקון החדש, שקנה להם סבא בתערוכת הדרקונים.
מיכאל נרדם בשתים עשרה בצהריים. התפניתי לנקות ולסדר את הבית לקראת סדנת הכתיבה המתקיימת אצלי מדי יום רביעי בערב. דניאל ביקש לעזור לי. הוא עשה חלק מן הספונג'ה בבית, סידר את כסאות הפלסטיק בחצי גורן בעבור תלמידיי, ואז פצח ביוזמה חשובה באמת, בבית כול כך מרובה חלונות ודלתות זכוכית כמו שלנו – ניקויים עם נוזל ניקוי ונייר סופג.
כשמיכאל התעורר אכלנו יחד צהריים והלכנו לנוח. הם לא ממש הצליחו להירדם, והעירו אותי אחרי כ-50 דקות שינה בלבד. בראותי כן, ירדתי איתם לכרמיאל. בתחילה קניתי להם אוזניות בשביל ה-MP3 שלהם. אחרי כן נסעתי איתם לספר, והסתפרתי. משם המשכנו ל'פארק המשפחה,' מתחם רחב ידיים ובו גני שעשועים לרוב.
הם נורא השתוללו שם. רדפו זה אחרי זה, היכו וירקו איש על אחיו. אני ניסיתי את כול האיומים האפשריים בנוש. אבל איומיי כבר מזמן איבדו בעיניהם כול תוקף. אז עברתי לדיבור בקול שקט, אבל אסרטיבי ובוטח וחמור. זה עבד לי קצת יותר.
אחרי שסוף סוף נרדמו נותרו לי בקושי 30 דקות עד הסדנה המתקיימת בביתי. אז לקחתי כדור נגד חמיצות בקיבה, שאותו אני חייב ליטול פעמיים ביום לפני האוכל, ובזמן שחיכיתי להשפעתו עלי עשיתי מדיטציה.
נשכבתי על הארץ וספרתי ממאה לאחד. פעמיים. על פי רוב די בפעמיים כאלה כדי להכניס אותי לגמרי לאלפא סטייט. אבל החתולים הסתקרנו לראות מה אני עושה, ובאו ורחרחו אותי, ואחרי כן התחככו בי, גרגרו מסביבי ונשכבו לצידי, וכשהסטתי אותם מעלי ירדו למטה מיכאל ודניאל, מבקשים שאעלה למעלה לסדר להם את הרדיו-טייפ (שנתתי להם כשה-MP3 שבקו חיים, בגלל שלא נטענו די צרכם בחשמל) כדי שיוכלו לשמוע בו מוסיקה באוזניות שלהם.
"אל תדברו איתי עכשיו," מלמלתי מתוך מדיטציה, "תעלו בחזרה לחדר."
ואז, בתוך המדיטציה, היה לי חזיון. ראיתי את האני שלי, או הפרסונה שלי, יותר נכון לומר, קטנה, מצומקת ואפורה, מתפוררת, ואיך עולה מתוכי תחתיה מהות מופלאה של אור, מין יצור עצום וארוך גוף וגפיים, מלאך של אור. וקול פנימי בתוכי אמר לי: "אילן, יש לך את כול העוצמה והאור שאתה זקוק להם כדי להיות רגוע וכדי ללמד הערב."
כתבתי את כול זה במהלך סדנת הערב שלי, כשתלמידיי כתבו בעצמם את התרגיל שנתתי להם, ותוך כדי כתיבה החלטתי להעניק את הרגע הנדיר הזה לגיבור ספרי הבא. הוא שוכב על הדרגש בתאו, ורואה איך ישות של אור נוהרת ונחלצת מתחת לגופו המעונה והפגוע. והוא שוב אינו אדם, כי אם ברוא בצלם אלוה. הוא מגיע לרקיעים, מחובר לאלוהים ואל לב הבריאה ממש. כולו אור נהרה. אור הבריאה ואור העולם.
כשסיימתי לכתוב את השורות האלה שמחתי. אמנם, לא היה לי רגע לנשום היום, שלא לדבר על כתיבה. אבל הנה, דווקא מתוך תיאור היום הזה וקשייו בקעה ממני הפסקה לעיל, שדי בה כדי להצדיק את כול מה שנכתב לפניה.
אם נהניתם ממה שקראתם כרגע, ואתם רוצים לתמוך בי באופן שיאפשר את כתיבת סיפוריי וספריי הבאים, אשמח אם תיכנסו לדף הקמפיין שלי ב'מימונה,' ותתרמו כמיטב יכולתכם. הנה קיצור הדרך לשם:
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
אספר לכם עד כמה זה חשוב לי. אתמול, בעודי מתזז בין הילדים לבין הסדנאות שהעברתי, היה לי טלפון מן האחראית על חשבון הבנק שלי. "אילן," היא אמרה, "אתה חייב להעביר 3000 שקלים דחוף לחשבון. ירד לך התשלום החודשי להלוואה על הפונדקאות."
"בסדר," אמרתי לה, "אדבר מיד עם אבא שלי."
אבל לא דיברתי איתו. התביישתי. כמה כבר אפשר לבקש מבן אדם בן שמונים ושתיים.
ואז שלחתי מייל לאתר 'מימונה,' וביקשתי עזרה. ביקשתי מקדמה על חשבון הקמפיין. והם נענו לי מיד.
הכסף הזה נחת היום בחשבוני. הוא סגר לי את האוברדרפט בשני הבנקים, שילם את התשלום החודשי שלי בעבור הפונדקאות, שבזכותה נולדו לי בניי, ואפשר לי לעשות העברה של תשלום לשני בעלי מקצוע שהיה עלי לשלם להם כסף ולערוך קניות. הוא גם אפשר לי להעביר סדנה בראש שקט, ולכתוב.
*
אתמול ביקרתי במכון הכושר הישן שלי בתל אביב. פגשתי שם את י', גבר כבן שמונים, שעבר כבר הרבה בחיים. שמחתי לראותו. כול סימני המלנומה ירדו ממנו, והוא נראה מאושש. גם הוא שמח לקראתי. הוא שאל לשלומי. אמרתי לו שהכול בסדר.
"זה לא נראה ככה," הוא אמר, "אחרי הכתבה שפרסמת. שתדע לך, דיברו כאן על זה לא מעט. יש דבר אחד שאני לא מבין. בגילך, אתה עוד לא יודע שאסור לך להיכנס לחוב חדש, כשעוד לא כיסית את החוב הישן שלך?"
הוא התכוון למה שרמזתי בכתבה, שעוד נותרו לי חובות מפרשת בית הקפה שהיה לי, ונסגר לפני 15 שנים.
"רציתי להיות אבא," חייכתי אליו, "ולא יכולתי לעשות את זה בלי הלוואה."
"אז לא היית צריך להיות אבא," פסק י', ואז הפטיר מתחת אפו, "נו טוב, עץ עקום כבר אי אפשר ליישר," והלך ללהתאמן בקצה האחר של מכון הכושר.
נשארתי עם טעם אמירתו בפה. זה היה מר. אבל הבוקר, כשקיבלתי את המקדמה על חשבון הקמפיין לחשבון הבנק שלי, והוא פשוט הציל את נפשי, אמרתי לעצמי, שיהיה י' בריא, באמת שיהיה בריא, ויחיה בתחושת צדקתו. אני יודע דבר אחד: עם פתיחת הקמפיין הזה וניהולו, פוסט אחרי פוסט, יום אחר יום, אני עושה את הדבר הכי אחראי שאני יכול לעשות – מבטיח קיום לילדיי וגם לי, וגם רווחה נפשית ופנאי ליצירה.
ואתם יודעים מה? אני לא מתכוון בכלל להתנצל על זה.
תודה לכולכם/ן על תמיכתכם/ן, ולילה טוב ומבורך.
