הדבר שהכי משך את תשומת לבי ב'הפגנת המיליון' הוא המאמץ המוּדע שהושקע בה כדי להדהד, לחקות ולשקף במהופך כמה שיותר חלקים ויוזמות שהתפתחו בהדרגה, ביצירתיות ובאופן אורגני מן היומיום הפוליטי, בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית. הנשים באדום הפכו לנשים בכתום, מחאת המילואימניקים זכתה לחיקוי בדמוי נשיאת אלונקה, מחאת האקדמאים למספר פרופסורים עם חולצות טי. הבאנרים הענקיים הנישאים בהפגנות הדמוקרטים לצורכי צילום רחפנים הפכו לבאנרים ענקיים הפרושים על הארץ, למרמס ולדריכה, ואפילו הקריאות והשירים הותקו והועתקו מצד אחד של ההפגנות לצדו האחר. השיר 'גשר צר מאוד', המושר בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, הושר בגרונות ניחרים על ידי בני נוער חבושי כיפה, שמהם, לתחושתם כנראה, נגזל, והקריאה המושרת 'דמוקרטיה או מרד,' המאפיינת כל כך את ההפגנות נגד ההפיכה המשטרית הועתקה כלשונה על ידי הצד האחר.
הפרקטיקה שנקטו בה מארגני הפגנת המיליון אינה מקרית. החיקוי והשיקוף במהופך של המפגינים נגד ההפיכה המשטרית אומר, בעצם, כי תפיסת הדמוקרטיה 'האמיתית' היא בידי הצד השני, כי הדבקות והאומץ של ההולכים על הגשר הצר אינה נחלתו של צד אחד, כי השימוש בקרדיט השירות הצבאי או בקרדיט האקדמי אינו נחלתו של צד זה או אחר וכי מאבק הנשים על זכויותיהן ומעמדן יכול להתרחש בכל צד של המחנות היריבים.
אבל החיקוי והשיקוף המהופך הזה עושה הרבה יותר מכך. הוא ממשיך במפעל הלשוני הגדול של נתניהו ושופרותיו, הפועלים לפני מיטב ההמלצות של הדוקטרינה הפשיסטית, למן היטלר וגבלס ועד היום. הם מרוקנים את הלשון על ידי הפרדה בין סימן למסומן, ועל ידי טעינת מלים כמו 'דמוקרטיה או מרד' במשמעות הפוכה מזו שמשתמש בה הצד הדמוקרטי. פירוק הלשון והיפוכה מערפלים את תמונת המציאות, ולמעשה יוצרים מצב שבו אין בין הצדדים הסכמה אפילו לגבי טבעה של המציאות השלטונית, הביטחונית, הכלכלית והחברתית שאנו חיים בה. ומרגע שנשמטת אפילו ההסכמה על טבעה של המציאות, שום דיאלוג אמיתי בין המחנות אינו אפשרי.
החיקוי והשיקוף במהופך של הפגנות הכוחות הדמוקרטיים בידי המחנה היריב נועד גם להלעגה. הייצוג של חלקים מן ההתנגדות הדמוקרטית בהפגנות הימין הוא סאטירי ומלעיג במכוון. הוא נועד לרוקן את המחנה הדמוקרטי מכוחו העיקרי – היצירתיות, התעוזה והיכולת להומור עצמי.
הפגנת המיליון הייתה, אם כן, נקודת שיא במפעל הפשיסטי של נתניהו. מקץ שנים של פירוק הלשון וקריעת החברה הישראלית באמצעות הסתה, ושנים של תפעול מכונת הרעל, שכל תכליתה היא שיווק מציאות חלופית באמצעות שקרים ותעמולה, אחרי שנים של חיסול מכוון של התקשורת החופשית בישראל, על ידי תביעה ל'ייצוג כול הדעות' בשם חופש הדעה, ובפועל הפיכתן של תוכניות החדשות והאקטואליה לקרקס שבו עמדות אישיות ודברי תעמולה מוצבים בשורה אחת עם רעיונות ועמדות של מומחים בתחומם, וזוכים לאותו זמן שידור ומסך, הגיעה הפגנת המיליון, וביקשה לרוקן את תנועת ההתנגדות מסמליה, מלשונה ומתפיסת המציאות שלה.
אבל מארגני ההפגנה הזאת הלכו רחוק מדי. הם העניקו את זכות הדיבור בה לשר המשפטים יריב לוין, שנשא בה נאום הסתה מוטרף נגד המערכת שהוא מופקד עליה, התירו את פריסת הבאנרים הענקיים עם דמויותיהם של נשיאי בית המשפט העליון בעבר ובהווה, והיועצת המשפטית לממשלה, על הארץ למרמס, ובכך גם חשפו בפעם המי יודע כמה את חוסר הכנות של ההצהרות על עצירת ההפיכה המשטרית, על הידברות בבית הנשיא ועל ניסיונות להגיע ל'הסכמה רחבה' על טבעה של הרפורמה המשפטית כלשונם.
הפגנת המיליון הכוזבת הייתה כול דבר מלבד הבעת מחאה אותנטית, הצומחת מלמטה, מזעקתם של ישראלים החשים שמולדתם נקרעת לגזרים, שמציאות חייהם מתהפכת עליהם ושעתיד ילדיהם ונכדיהם שוב אינו בטוח בה. זו הייתה הפקת ענק פשיסטית, שנועדה להאיץ במנהיג העליון של ההפיכה, בנימין נתניהו, לעמוד בהתחייבותו לקיים את ההפיכה הזאת כלשונה.
הוא, כדרכו, נמנע מלנכוח בה. כמו בשנת 1995, הוא היה המנוע להסתה, שהביאה כידוע לרציחתו של יצחק רבין בידי יגאל עמיר. גם הפעם הוא המנוע להסתה, וכמו בפעם הקודמת הוא מסתתר מאחורי מחנה תומכיו, שולח להם הבעת תודה אך נמנע מלעלות על הבמה. את הטעות של המרפסת בכיכר ציון למד נתניהו היטב. ואחרי שיירצחו כאן שופטי בית המשפט העליון יצא, קרוב לוודאי, לגנות את המעשה, ויאמר שבכל מחנה ישנם עשבים שוטים. ואחרי כן ישוב וייטול לידיו בכוח ההסתה את הנהגת המדינה.
