הבוקר השכמנו קום. היה עלי להביא את הילדים לגן בשבע, כדי להגיע לרכבת של שמונה לתל אביב, לנסוע לשיעור הסיום של סדנת המתקדמים שלי ב'בית איילה.' זה לא היה קל. ברגע האחרון דניאל גילה חור בחולצתו, הוריד אותה מעליו, אך כשהצעתי לו לעלות איתי יחד למעלה כדי לבחור חולצה אחרת, סירב, וכאשר הבאתי בפניו שתי חולצות לבחור מביניהן, התמיד בסירובו. זה היה, כמובן, ברגע האחרון שהייתי כבר חייב לצאת בו מן הבית, כדי לא להפסיד את הרכבת, והיה כרוך בכעס, אבל נגמר בשלום. הבחור התלבש והלכנו לגן.
כשחזרתי לתובל עברתי דרך הבית, כדי לקחת ממנו את שקית בגדי הים, עם שמפו וסבון גוף ומגבות ופיג'מות, כי אני מקלח שם את הילדים וישר מלביש אותם בפיג'מות ובמעילים. יחד עמם גם את כוס השוקו של אחר הצהריים למיכאל ואת הדניאלה והאקטימל של אחר הצהריים לשניהם.
נכנסתי לגן. מיכאל עט עלי ראשון, היישר להעלאה לחיבוק בחיקי. מיד אחריו אץ אלי דניאל, בצהלה ובגאווה. "אבא, נפלה לי שן!" קרא, פצה פיו ומיד הראה לי את השן החסרה.
נישקתי וחיבקתי אותו ואמרתי לו מזל טוב.
"אתה יודע מה קורה עכשיו, נכון?" שאלה אותי יעל, הגננת, שבדיוק רכנה על השטיח ועשתה משהו עם אחד הילדים, "פיית השיניים צריכה לבוא לביקור."
"ברור," חייכתי אליה, ואז גם קיבלתי מידי דניאל בקבוק פלסטיק קטן, שבו שם לו אביב, הסייע בגן, את השן הראשונה שנפלה לו, עם כיתוב, "דניאל, שן ראשונה, 30.1.18."
את הבקבוק ביקש דניאל שאציב במדפים העליונים במטבח, כדי שפינו, הכלבה שלנו, לא תכרסם אותו. ואז נסענו לבריכה, וכול הדרך הוא שאל מתי פיית השיניים תגיע, וגם פירט את רשימת הדרישות שלו ממנה. מין משחק, עם משהו שקשור למשהו, שיש לחברו מתן, בלאסט או משהו בסגנון, אה, בלייד. ואם לא אז סקטבורד חשמלי, או רגיל, או ה'הובר,' הדבר הזה שנוסעים עליו בעמידה.
"הובר זה לא לגילכם," אמרתי לו, "ואת הסקייטבורד שהיה לכם פירקתם. נבדוק מה עם הבלייד הזה. וחוץ מזה, אתה הרי יודע מיהי פיית השיניים."
"כן, בטח, זה אתה, אבא," שחק דניאל. "אז מתי היא תבוא?"
"כשיהיה לי זמן ללכת לקניות ולחפש לך את מה שביקשת," השבתי לו.
אבל השאלה הזאת, מתי פיית השיניים תגיע, ליוותה אותנו גם אחרי חוג השחייה, ובבית. וזה כנראה לא הולך לעבור בקרוב.
כשהחלו שיניו של מיכאל ליפול קניתי להם ביצי קינדר. עכשיו רשימת הדרישות השתכללה. נראה איך אתמודד עמה. מה שבטוח הוא, שדניאל מאושר. הוא היה ממש לחוץ מזה שלאחיו נפלו כבר שתי שיניים (מלבד זו שנשרה מפיו כשנפל על המדרגות, בגיל שנתיים) ועוד כמה מתנדנדות, ומסתבר שכך גם אצל ילדים אחרים בגן. ואצל מיכאל שתי שיניים חדשות כבר מבצבצות בלסת התחתונה שלו. שיני בשר, כך הם קוראים להן. ואצלו כלום.
אז מסתבר שהבוקר הוא קצת נדנד את שינו. והיא נפלה, עם קצת דם. מה שלא ממש היה טעים לו. אבל בכול זאת שימח אותו.
הילדים גדלים, וזה תענוג לראות. אני כול כך נהנה מהם, שאני ממש מתקשה לעזבם מדי בוקר בגן, על אחת כמה וכמה בימים שאני יושב ועובד בהם בבית. אמש אמרתי לאבא שלי, "משגע אותי שאני לא יודע הרבה על עולמם." סיפרתי לו שאתמול בבוקר מיכאל הראה לי איך הוא מנקב עם נעץ צבעוני נקבים זעירים על פי תבנית של ציור שצייר. הילד ישב ועשה זאת בכזו רמה של ריכוז, שזה הדהים אותי. ובו-בזמן נמלאתי בצער על כך שאינני יודע על עוד כול כך הרבה יכולות וכשרים ורגעים שהם עוברים בגן.
היום חשתי אותו צער, למול השן הראשונה שנפלה לדניאל. כול כך הצטערתי שלא הייתי איתו שם, בגן, ברגע השמחה הזה, רגע של בגרות, של צמיחה.
כול שנותר לי הוא להיות פיית שיניים טובה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
נ.ב.
הבלוג הזה תופס תאוצה, ומגיע למקומות שלא הייתי מדמיין שיגיע אליהם. היום הייתה לי שיחת טלפון עמוקה, ארוכה ומרתקת עם מישהו מה… קוטב הצפוני. כלומר, לא ממש. אבל באופן מטפורי. חשבו על הדבר הכי הכי הכי הפוך לאורחות חיי, ותבינו לבד. וזה היה מרגש כול כך.
כבר ציינתי כאן לא אחת, שכאשר אני יושב וכותב לכם/ן כאן, בדרך כלל בשעת לילה מאוחרת, אני משיח עמכם את לבי, ולעולם אין לי מושג לאן הדברים מגיעים. שוב ושוב אני שמח לגלות עוד ועוד קוראים וקוראות בדבריי, שלא הייתי מעלה על הדעת שדבריי יגיעו אליהם/ן. ותודה לאל על כך.
מירה, זה מתכון בדוק לסכסוכים מיותרים עם הצוות (הנפלא!) של הגן. חס וחלילה.
אולי אפשר לצייד כל ילד במצלמה זעירה על הבגד וומכשיר הקלטה ותוכל לראות מה הם עושים בגן.