רני רוזנטל. הראיות הצביעו על טעות אנוש. בעריכת טל ניצן. ספרי עיתון 77, 2025. 74 עמודים, 55 ₪.
כבר הרבה זמן לא קראתי ספר שירה כל כך מוקפד, מדויק וצלול כמו ספר זה. הוא נחלק לחמשה פרקי שיר. החלק הראשון הוא של שירי אהבה, החלק השני הוא של חשבון חיים, החלק השלישי שירי הורות, החלק הרביעי שירים על הכתיבה והחלק החמישי שירי מחאה חריפים על המתחולל כאן. כל אחד מן החלקים מהודק בפני עצמו, ותִזמורם יחד מביא בפני הקורא שירה בשלה ובוגרת מאד.
אהבה מתוך ריחוק
בשירי האהבה של רני רוזנטל האהובה היא בעת ובעונה אחת אישה ספציפית, או כמה נשים ספציפיות מאד, וגם האישה כמהוּת, כארכיטיפ וכסמל. דמויות הנשים הספציפיות בהם מִשתנוֹת, אבל כולן יחד, וההֵצבּר של יחס המשורר אליהן, יוצרות כאן שירה בשלה של משורר רומנטי, שטון שירתו מזכיר לעתים את הטון המר בשירי זך, אבל יכולתו הרגשית עולה עליו עשרת מונים.
השיר הפותח את הקובץ, "ספרד", אומר כך: "אַתְּ אוֹמֶרֶת: סֶבִילְיָה, פְלָמֶנְקוֹ/וַאֲנִי זוֹכֵר 40 מַעֲלוֹת, כַּד חֶרֶס וְטִפַּת רִיוֹחָהּ/שֶׁגָּלְשָׁה עַל צַוָּארֵךְ וְשִׁקְּפָה אֶת הַלַּיְלָה הַמֻּשְׁלָם בָּטַבְּלָאוֹ/אַתְּ נֶאֱנַחַת: גּוּגֶנְהַיְם בִּילְבָּאוֹ, בּוֹשׁ בַּפְּרָאדוֹ/כַּמָּה עֲלוּבוֹת הָרֶפְּרוֹדוּקְצִיּוֹת אַחֲרֵי/אֲנִי מַבִּיט בְּעֵינַיִם מְקַנְּאוֹת בְּעֵינֵיךָ הַבּוֹרְקוֹת/זוֹכֵר שֶׁפַּעַם, מַשְׁוֶה". השיר הזה נפלא במידת הספציפיות שבו, ובאופן שבו בשבע שורות בלבד הוא משרטט רקמת יחסים. האהובה מתרפקת על מקומות ועל יצירות האמנות שחוותה בהם, ואילו הדובר בשיר נזכר בגעגועים במראה האהובה עצמה באותם מקומות, ועל כורחו משתאה מתגובתה ליצירות האמנות, משווה את תגובתה ליצירות מול תגובתה אליו, את ברק עיניה מול אמנות לעומת ברק עיניה כלפיו, ומבין שכול זה עבר כבר. יחסו לאהובתו הוא ספציפי וחושני, אבל היא לא רואה אותו כלל, אלא את מחוזות כמיהתה.
הריחוק בין האהובה לבין הדובר ניכר בשירים נוספים בפרק זה. כך, בשיר "ללא מוצא" היא אומרת לו: "אֵינְךָ יָכֹל לְהִתְחָרוֹת בְּשֶׁמֶשׁ/שֶׁמַּכָּה בַּפָּנִים בְּאֶמְצַע הַחֹרֶף/אָמְרָה וְהִפְנְתָה לִי אֶת הַגַּב", הוא מבין שאמירה זו כבר מבשרת את פרידתם, "אֲנִי רַק הֶחְוַרְתִּי וְהִתְכַּוַּצְתִּי בְּשֶׁקֶט/כִּי יָדַעְתִּי כְּבָר אָז שֶׁאִבַּדְתִּי אוֹתָהּ", ואף על פי כן הוא ממשיך לשָׁרת ולרָצות אותה, "הָעֲוִיתִי אֶת פְּנֵי כְּמוֹ בַּחִיּוּךְ וּמִלְמַלְתִּי מַשֶּׁהוּ/עַל אֶמְצַע הַחֹרֶף וְהָלַכְתִּי לְהָבִיא לָהּ עוֹד כִּסֵּא/שֶׁתַּשְׁעִין עָלָיו אֶת הָרַגְלַיִם".
האהובה האבודה, הלא-מושגת, הנעלמת, הופכת כבר מתחילת הספר לחידה. הדובר בשירים מתאר אותה ואת יחסיהם לפרטי-פרטים, ספציפיים מאד, ובו-בזמן מנטל ממנה את קיומה. "מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְנוּ, לֹא הִכַּרְנוּ/צָחַקְנוּ וְלִטַּפְנוּ רַק בַּחֲלוֹמוֹת," הוא כותב בשיר אחד, "לֶאֱהֹב אוֹתְךָ/זֶה לִכְתֹּב שִׁיר וְלֹא לְפַרְסְמוֹ." כיוון ששיר זה מתחיל בְּ"לִכְתֹּב שִׁיר וְלֹא לְפַרְסְמוֹ/זֶה לָטַעַת כֶּרֶם וְלֹא לְחַלְּלוֹ", נוצרת כאן תחושה של מעגל סגור, שהדובר כלוא בתוכו, מעגל הכמיהה לאהובה שלא ברור אם בכלל נמצאה בעולמו.
האהובה כקיימת-לא-קיימת, כדמות מתעתעת, מורכבת כאן מנשים ספציפיות שונות. אבל טבען ואיכויותיהן מותכים לדמות-על של אישה, מאופיינת מאד ועם זאת מוטלת בספק. בשיר אחד הוא כותב "אֲנִי נִזְכַּר בַּנַּעֲלַיִם שֶׁנָּעַלְתְּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה", בשיר שאחריו "אֲנִי רוֹצֶה לַעֲקֹב בְּאָזְנַי אַחַר צְעָדַיִךְ/מִתּוֹךְ שֵׁנָה כְּמוֹ שֶׁהַכַּלְבָּה שֶׁלִּי עוֹשָׂה", אך מסיימוֹ בְּ"זֶה לֹא שֶׁצָּרִיךְ לְפַנְטֵז, שֶׁנִּשְׁאָר", כמעיד על עצמו שהוא רק מפנטז על דמות אישה שאיננה בעולמו.
בשירים רבים הוא מפחית מעצמו מול אהובתו, מתאר את עצמו כמשרת אותה או סוגד לה. הנה למשל, השיר "זה לא שאת": "זֶה לֹא שֶׁאַתְּ חֲסֵרָה כָּאן הָרֶגַע/אַתְּ יְכוֹלָה לְהִמָּצֵא בְּיַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת וַאֲנִי/רָגוּעַ עִם הַקַּמְפָּארִי-סוֹדָה שֶׁלִּי בַּמִּרְפֶּסֶת/בְּשֶׁמֶשׁ בֵּין-עַרְבַּיִם. זוֹ הַמַּחְשָׁבָה עַל הֱיוֹתֵךְ/בִּלְעָדֶיהָ לֹא הָיִיתִי יָכוֹל כְּשֶׁצָּחַקְנוּ,/כְּשֶׁשָּׁתִינוּ גְּרָאפָּה, כְּשֶׁעָשִׂינוּ אַהֲבָה,/עַל מָה הָיִיתִי חוֹשֵׁב? עַל מִי?/כְּשֶׁסְּפַּרְטָקוּס נִלְחָם עַל חֵרוּת לֹא נוֹדָע/אִם עָלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא נִלְחָם/עַל הַחֵרוּת לְהִשְׁתַּעְבֵּד. לֹא הָיָה טַעַם לִשְׁאֹל/בִּמְהוּמַת הַהִיסְטוֹרְיָה כְּשֶׁהָיָה עָסוּק בַּעֲשִׂיָּתָהּ./אֲנִי כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכַּי מְשֻׁעְבָּד לֶהֱיוֹתֵךְ". כאן היחס כלפיה הוא דואלי. מצד אחד 'משועבד להיותך' ומצד שני 'זה לא שאת חסרה כאן הרגע'. אבל שוב ושוב הוא מבטא בשיריו את משיכתו לאהובה, את צורכו בה, את אי יכולתו להשתחרר ממנה. "כֹּחַ קָדוּם בּוֹחֵר בָּךְ כְּיַעַד, כּוֹרֵך צְחוֹק מִתְרַחֵב […]/מַפִּיל אוֹתִי בִּשְׁבִי שֵׂעָר מִתְבַּגֵּר,/כּוֹפֶה עָלַי לִסְבֹּל וּלְסָרֵב לְהִתְגַּבֵּר,/בּוֹנֶה לִפְרָטִים בִּנְיַן קְלָפִים מִקִּיר אֶל קִיר/קוֹשֵׁר אוֹתִי אֵלָיו וְאִי אֶפְשָׁר לְהַתִּיר". שימו לב לחרוז המסיים כאן, שכמו סוגר את הדובר במעגל אהבתו.
פרק השיר השני בספר, "וכל הזמן משהו מנקר לי בראש", הוא סוג של רטרוספקטיבה של הדובר על חייו. הוא פותח בשורות "לוּ יָכֹלְתִּי לְהִתְגַנֵּב אֶל עַצְמִי בְּלִי יְדִיעָתִי/הָיִיתִי בָּא אֵלַי הַבַּיְתָה בַּחֲשַׁאי, בּוֹדֵק/אֶת הַסִּפְרִיָּה, מָה תָּלוּי עַל הַקִּירוֹת, לְאֵיזוֹ מוּזִיקָה/אֲנִי מַאֲזִין, הָיִיתִי מִתְרַחֵק לָרֶגַע מֵעַצְמִי וּבוֹחֵן אוֹתוֹ". התבוננות עצמית זו בונה ומבטאת את טון האמירה של הדובר השירי הזה לאורך כול שיריו. הוא מפוכח, מאופק, לא מתלהם ולא מפליג בערך עצמו. בשיר על זמן וחלופיותו, "רגע של התבהרות" הוא כותב: "הַדְּבָרִים בְּנֵי הַחֲלוֹף חֲשִׁיבוּתָם נִמְדֶדֶת מוּלוֹ/לֹא מוּלִי/וְעֶרְכָּם הַיּוֹמְיוֹמִי צוֹנֵחַ וּמִתְיַצֵּב/עַל עֶרְכָּם הַנָּקוּב. גַּם עֶרְכִּי, גַּם אֲנִי אַחַד/הַדְּבָרִים." ובשיר "אחרי הסוף" הוא יוצא נגד רחמים עצמיים. "כּוֹאֵב? שׂוֹרֵף מִבִּפְנִים? אוּלַי אַתָּה מֻכְרָח/לְהִתְפָּרֵק, לִקְרֹס, לְסַפֵּר אֵיךְ אַתָּה לֹא אוֹכֵל,/לֹא מְחַיֵּךְ, מִתְמוֹטֵט, מַכָּה עַל חֵטְא,/זֶה לֹא מְעַנְיֵן אַף אֶחָד. כֻּלָּם טוֹבְעִים בַּצָּרוֹת/שֶׁל עַצְמָם", הוא כותב בפיכחון גמור. אך דווקא האיפוק הזה מאפשר לו להתפעל מן העולם, להאמין בו, לאהבו, בשירים יפים מאד כמו "משהו טוב," "העדפות", "אמנות השתיקה", ולא לאבד את הקשב שלו לזולת, כמו בשיר החזק והנפלא כול כך, "פישנצ'יפס" המסיים פרק שיר זה ומוביל אותנו לפרק השיר הבא, העוסק במשפחה, בהורות, באבהות – ובתחושת המלאות שהיא מספקת. כך, למשל, בשיר "רגע": "בִּנְךָ חָזַר הַבַּיְתָה רָעֵב וְעָיֵף,/אִמּוֹ בַּמִּטְבָּח עַל הַסִּירִים. הָרַעַשׁ מַנְגִּינָה, הָרֵיחַ/לְבוֹנָה, הַחֵךְ רִיר, הָרֶגַע – תְּמוּנָה קְבוּצָתִית/ שֶׁל חַיִּים. עוֹד נוֹעֲדוּ לְךָ סְפֵקוֹת וְאַכְזָבוֹת/אֲבָל הוּא שָׁמוּר. בְּכָל פַּעַם שֶׁתִּבְדֹּק/אֶת חֲצִי הַכּוֹס הַמְּלֵאָה תִּמְצָא אוֹתוֹ שָׁם". אילו שורות מרגשות, מרהיבות, של משורר מאופק, אך כזה שיודע להרגיש, שאינו מרוקן רגשית כמו הדובר השירי בשירי נתן זך, שניכרת כאן השפעתו על מלאכת השיר, אך לא על עולמו הרגשי של המשורר. אמנם, הן בשירים הליריים הקצרים והן בשירים הארוכים ניכרת השפעת זך, בריתמוס הפנימי של ההיגד השירי, בניקיון, באיפוק המר, גם בטבעם האידילי של השירים הארוכים, המזכירים את שירי 'צפונית מזרחית' של זך. אבל מה רב ההבדל ביניהם. זך כתב מתוך עולם רגשי ריק. רוזנטל כותב מתוך עולם רגשי מלא. "הָיִינוּ יַחַד מֵרֶגַע שֶׁיָּלַדְתָּ אוֹתוֹ. עוֹד קוֹדֵם,/כְּשֶׁהָרִיתָ וְאָז הַלֵּדָה, טִבְעִית לְלֹא כְּאֵבִים/אֵלֶּה הִגִּיעוּ מְאֻחָר יוֹתֵר" הוא כותב ל'משה' (גרשוני? צייר אחר?) על ציור שצייר. "חִיַּכְתִּי כְּשֶׁעָבַרְתִּי לְיָדוֹ/וְדָרַשְׁתִּי בִּשְׁלוֹמְךָ עַד שֶׁהָלַכְתָּ. אֲנִי מַמְשִׁיךְ אֲבָל/חָדַלְתִּי לְחַיֵּךְ וְהוּא חָדֵל לִהְיוֹת צִיּוּר – / לֹא קוֹרֵץ, לֹא פּוֹרֵשׂ זָנָב, נִהְיָה מַאֲגָר/וַאֲנִי מִתְעַמֵּק בּוֹ כְּמוֹ נַרְקִיס בַּנָּהָר. חוֹלֵם/לְהַחְזִיר אֶת הַגַּלְגַּל, רוֹאֶה אוֹתְךָ בְּכָל גַּל"". איזה יופי, כמה געגועים לצייר וכמה כאב על אבדנו באים כאן לידי ביטוי, בשורות רווּיות חרוז ומצלול עשיר כל כך. לא מתוך נוסטלגיה, מתוך פיכחון, אבל מתוך געגוע וצער.
הפרק הרביעי, על מלאכת הכתיבה, קצר מאד. לא אכנס אליו. רק אומר שהשיר האחרון בו, "היד האוחזת בעט", מוביל כבר אל פרקו האחרון של הספר, "אנו מחייכים, אל תיתן לנו להטעות אותך," שהוא פרק שירי המחאה. "אָנוּ טוֹבְחִים/אִישׁ בְּרֵעֵהוּ וְכוֹתְבִים וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ/בְּרֶגַע הִיסְטוֹרִי הִדְהֲדָה הַהַבְטָחָה לְכַתֵּת/חֲרָבוֹת לְאֵתִים, אַלְפֵי שָׁנִים אַחֲרֵי כֵּן הֻתְּכוּ/פְּסָלִים לְכַדּוּרֵי תּוֹתָחִים. הָאֵמוּן/נָפַל חָלָל. אֲחִיזָה בָּעֵט הִיא הֲנָאָה חוֹלֶפֶת/קֶצֶף בִּירָה עַל שְׂפַת הַיָּם, רוֹמָן בְּלִי עָתִיד" הוא כותב, מעמיד את השירה כחלשה הן מול "יַחֲסֵי אַהֲבָה הִתְקָרְרוּ" והן מול "מִלְחָמוֹת וּזְוָעוֹת/מִבֵּית הַיּוֹצֵר שֶׁל הָאָדָם."
קורא לילד בשמו
בפרק המחאה מתגלה רני רוזנטל במלוא כוחו כאדם מתבונן, מפוכח, מתוך עמדה אתית עמוקה ויציבה, על זוועות מעשיו של האדם. השיר "על ההדק" מעמיד את האדם על אחריותו לאצבע הלוחצת עליו, והשיר "הווירוס" מראה את תפוצת הגזענות בכל בירות עולם וגם כאן. השירים בפרק זה נטולי התלהמות וחסרי רחמים. הנה השיר החריף על רציחתו של הילד עלי דוואבשה בשרפה: "אַתֶּם שֶׁחִנַּכְתֶּם עַל בִּרְכֵּיכֶם/עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים שֶׁגָּדְלוּ וְהָיוּ/לְדוֹר שֶׁעוֹבֵד אֶת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ/ וּמוֹצִיא מִתּוֹכוֹ שׂוֹרְפֵי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים/וְחוֹגֵג אֶת מוֹתָם בְּרִקּוּד סַכִּינִים/וְאַתֶּם מְבָרְכִים!/אֵל מָלֵא רַחֲמִים מְלַוֶּה נִשְׁמַת יֶלֶד קָטָן/עוֹלָה בַּלֶּהָבוֹת. הַשָּׂטָן מַפְנֶה מַבָּטוֹ בְּאֵימָה/וְהָאָרֶץ שְׁקֵטָה. לֹא נְהִי,/ לֹא בְּכִי תַּמְרוּרִים, לֹא קוֹל בָּרָמָה". גם בשירים הבאים הוא מבכה את הרג הילדים, בעזה, ומעמיד מולם את הילדים שנרצחו בשואה ("דודתי"): "כָּךְ לָמַדְתִּי שֶׁשָּׂרְדָה אַחֲרֵי שֶׁהָרְגוּ אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ וְאֶת/בַּעֲלָהּ וּלְנֶגֶד עֵינֶיהָ אֶת שְׁלֹשֶׁת יַלְדֵיהֶם", הוא מספר, ויוצא במלוא סלידתו מול המלחמה. "אֲנִי מַעֲדִיף אֶת הַפַּחְדָן הָאַלְמוֹנִי בָּשָׂר וָדָם/עַל הַגִּבּוֹר הָאַלְמוֹנִי בְּתַפְקִיד יָדוּעַ מֵרֹאשׁ," הוא מעיד בשיר "ההפך", המסתיים, למרבה האירוניה, בשורה המהדהדת את שירי הקינה שלו על מות ילדים במלחמות: "אֲנִי קוֹרֵא לַיֶּלֶד בִּשְׁמוֹ כְּדֵי לִמְנֹעַ אִי-הֲבָנוֹת". הוא מזהה את המאבק הטריטוריאלי אפילו בטבע, בעולמן של נמלים, ומסיים בשיר הבא בכך שהוא "פּוֹחֵד פַּחַד מָוֶת מִמַּעֲשִׂים שֶׁיֵּעָשׂוּ/בְּשֵׁם צֶדֶק שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי."
רני רוזנטל אינו רק משורר, הוא פסל. היכולת לעבוד עם חומר, להתבונן בו, ניכרת בשיריו. אבל שיריו המוקפדים והצלולים כתובים גם מתוך עמדה אתית עמוקה ויציבה ומתוך עולם רגשי עמוק. בזה הוא מציב, בעיניי, את ההיפוך הגמור לשירת זך ולכשלים הרגשיים והאתיים שהפגינה כלפי אישה ואדם. לכן, בעיניי, קובץ שירים בשל זה של רני רוזנטל הוא גם קובץ חשוב מאד.
מילה אחרונה – הפנייה לטל ניצן שתערוך את הספר היא הברקה. טל משוררת נפלאה, בעלת עמדה אתית מוצקה מאד משל עצמה, ותרומתה לספר זה ניכרת מאד.
