זה השלט שקידם את פנינו כששבנו היום הביתה, ברחוב הרכבת, מן הטיול שלנו לבצרה, לקנות סנדלים לילדים, והעצירה בדרך בפארק הנפלא של רעננה. "זה או אנחנו, או השמאל. רק הליכוד. רק נתניהו."
כשראיתי את השלט הזה כעסתי מאוד. הוא מחמם איטריות ישנות, מנסה להשיב אל הליכוד את תומכיו הוותיקים, אלה שהמילה 'שמאל' עוד מרעידה אותם מספיק כדי לשכוח מה עולל הליכוד בכלל, ובנימין נתניהו בפרט, לחייהם, בשנות כהונתו.
אבל אני אדם אופטימי. אני מאמין שגם אנשי הגרעין הקשה בליכוד כבר מבינים, שבנימין נתניהו ורעייתו הפכו לנטל על מדינת ישראל ועל הליכוד. שעליהם לעזוב את מעון ראש הממשלה. ושמי שעתיד להחליפם, אם יהיה זה גדעון סער, או מישהו אחר, ייטב מהם לא רק בשביל מדינת ישראל, אלא גם, וקודם כול, בשביל הליכוד.
אנחנו נמצאים עשרה ימים לפני יום הבחירות, במה שקרוי 'הישורת האחרונה' לפני הבחירות. אנחנו נמצאים גם אחרי הסחת הדעת הגדולה ביותר שניסה בנימין נתניהו לחולל, כאשר נסע לקונגרס בוושינגטון, לדבר על איראן, ולהסיח בזה את דעת בוחריו מן המציאות שחולל בחייהם – מציאות חברתית וכלכלית קשה מאין כמוה; מצב שבו שני שליש מן הישראלים לא גומרים את החודש, ורבים מתוכם סובלים מחרפת עוני, שלא לומר חרפת רעב.
בשנות שלטונו של בנימין נתניהו אולי התייצבה כלכלת ישראל. אבל המחיר שגבתה בשל כך מכולנו היה איום. הפרטה של אוצרות הטבע ומשאבי המדינה, הפרטת השירותים הציבוריים, פגיעה אנושה באוכלוסיות הכי נזקקות בחברה הישראלית. ילדים, קשישים, ניצולי שואה, וגם מעמד הביניים.
אני לא יודע מה אתכם. אבל אני יודע מה אתי. אני לא הרשיתי לעצמי לקנות לעצמי אפילו חולצה או זוג מכנסיים בשנים האחרונות. פריטי הלבוש היחידים שרכשתי היו לבנים וגרביים וסנדלים, ואף הם בשוק הכרמל, בזיל הזול. הבגדים שלובשים ילדיי כולם הועברו אליהם מאחרים, רק סנדלים ונעליים הם מקבלים חדש. הבילויים שלנו הם גלידה ופיצה וטיולים בסביבת המגורים הקרובה לנו, לעתים רחוקות חריגה מזה, בשל העלויות הכרוכות בכך. הכסף הולך כולו כרובו על מזון, על בריאות ועל חינוך. כל דבר אחר נחשב כמותרות. על צימר בצפון או טיול לחו"ל אין מה לדבר.
אינני עני, תודה לאל. אבל אני נושא על גבי חטוטרת של חוב אדיר לבנקים, רושם כול שקל שאני מוציא ומשתדל לחסוך כל פרוטה. זה לא העתיד שהייתי רוצה להוריש לילדיי. למזלי אנחנו גרים בדירה בדמי מפתח, וכול עוד נקפיד לשלם את שכר הדירה החודשי נהיה מוגנים בה. אבל ישנם רבים אחרים שכבר הגיעו לבתי מחסה או למאהל ארלוזורוב.
במציאות הזאת, ראש הממשלה ורעייתו חיים כזוג מלכים. אינני רוצה לכתוב יותר מזה, כדי שלא להיכשל בהוצאת לשון הרע. וגם אין בזה צורך. העיתונים מלאים בזה ממילא.
כל מה שיש לי להגיד לכם הוא, שאני רוצה לחיות בחברה אחרת, מתוקנת, חברה שהפערים הכלכליים והחברתיים בה אינם כפי שהם כיום. ואם אפשר, חברה החותרת לשלום, וגם אם אינה משיגה אותו בטווח הנראה לעין, היא עושה כל שביכולתה כדי להגיע אליו. הן בשביל עתיד ילדינו, הן כדי לא לאבד מדי קיץ עוד בחורים צעירים בעוד מלחמה.
בנימין נתניהו צריך ללכת הביתה. גם אם תוטל עליו הרכבת ממשלה, יהיה ראוי וכדאי שחבריו יסלקוהו ממנה, ברגע שתוקם. מי שיתפוס את מקומו יהיה טוב ממנו, ולו משום שיהיה מוכרח להצניע לכת באורחותיו. ואני מקווה שגם בהרבה יותר מכך.
שיהיה לכם שבוע טוב, ועשרת ימי בחירות מלאי מחשבה.
