זימונים, ניסים והפתעות.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (137).

     את הפוסט הזה אני מקדיש לחברתי, הסופרה שפרה הורן, שבפוסט שפרסמה השבוע, ועורר תגובות רבות, סיפרה על הקושי שלה להתמודד עם הקהל הצובא על דוכני שבוע הספר, ועל החלטתה להיעדר מהם גם השנה, מבלי ללוות בהם את ספרה החדש.

     כאשר פנתה אלי הלן כץ, מתאמת התקשורת השיווקית ברשת 'צומת ספרים', והציעה לי לבוא להיפגש עם קוראים בחנויות ולחתום להם על ספריי, במהלך שבוע הספר, נעניתי לזה מיד. לא חשבתי שאמכור הרבה ספרים במפגשים האלה. אבל אחרי שנתיים של הסתגרות בבית, בשל מגפת הקורונה, בירכתי על ההזדמנות לצאת קצת מן הישוב אל העולם, לפגוש בני אדם, לשוחח עמם, לראות מקומות חדשים. גם אם לא אמכור דבר, אמרתי לעצמי, מה שחשוב לי בזה הוא התנועתיות. לנסוע, ליהנות מתוכניות רדיו בדרך, להגיע למקום חדש, להתחבר עם אנשים ובעיקר לזוז.

     תיארתי לעצמי שיִקשה עלי מאד לרדת מן הגליל בכול ערב לעיר אחרת. לכן הקציתי את ימי חמישי אחר הצהריים לחנויות בצפון ואת ימי שישי בצהריים לחנויות במרכז. בליבי חשבתי, שאוכל לרדת עם הילדים בימי שישי למרכז, להשאיר אותם אצל אבא שלי, שיבלו יחד בעודי חותם על ספריי, ואז אבוא לנוח אצל אבא, נאכל יחד ארוחת ליל שישי ונחזור לתובל. כך, אמרתי לעצמי, אחסוך לאבא את הנסיעות הנה במשך החודש כולו, והילדים יוכלו ליהנות אתו במרכז.

    מה שקרה בפועל הוא, שבשבוע שעבר הייתי ביום חמישי בחנות 'צומת ספרים' בקניון תלפיות בירושלים, חזרתי הביתה קרוב לחצות, בנהיגה, ולמחרת השכמתי קום בשש בבוקר, כדי שבשבע כבר נוכל לרדת כולנו למרכז. אבא שלי ניסה לקחת את הילדים לסרט, הם לא מצאו כרטיסים, וסבלו משעמום עד שבאתי אליהם. בסופו של דבר, אחרי מנוחת צהרים מיהרתי לשוב איתם לגליל, כדי שירוויחו אחר צהרים עם חבריהם, ואבא נשאר בליל שישי לבד.

     אבל שמחתי בחנות 'צומת ספרים' בירושלים, ולמחרת גם בחנות בקניון גבעתיים. שם קבעתי עם שילה ויינברג, המשוררת הטרנסית שהוציאה אצלי לאור את ספרה, וישבנו ושוחחנו שעות, בעוד המון אדם עובר על פנינו, ורבים מן העוברים ושבים פונים אלינו בשאלות שונות, מבלי שישימו לב, שאנחנו סופרים היושבים ליד ספריהם, וחושבים אותנו לעובדי המקום.

     אמש הייתי בקניון גרנד בחיפה. גם לשם שילה התלוותה אלי, והעמקנו בשיחתנו. אבל כמעט ולא מכרנו דבר. ילדה אחת באה ושמה פוקימון ענק על ספריי, לוחצת את בועותיו אל הספרים, גבר אחד בא ורכן מעלינו, נשען במלוא כובד משקלו על ספרי הנזיר היהודי, ואם צעירה טרודה עם שני ילדיה נעצרה מול השולחן, תפסה בידה ספר שירה אחד שלי ודפדפה בו ביד אחת, ואחרי כן עוד ספר, ואז כבר לא התאפקתי, ואמרתי לה "את הורסת לי את הספרים."

     "אם רק הייתי יכולה גם לקרוא בהם," התנצלה.

     "הייתי שמח אם זה היה קורה, אבל אם את לא יכולה לקרוא חבל שתקלקלי את הספרים."

     נבוכותי בעצמי מזה שהעזתי לומר לה כך. אבל באמת שסבלנותי כבר פקעה.

     ואז ניגשו לשולחן נער ונערה. הם היו נכונים לדבר. הנערה סיפרה שהיא לומדת בריאלי, כותבת ספר, ושאלה כמה זמן לוקח עד שמסיימים ספר. חייכתי אליה. "זו שאלה מאוד גדולה ורחבה," עניתי לה, "ולא אוכל להתייחס אליה כאן. אבל אכתוב לך את כתובת אתר האינטרנט שלי בתוך הספר שלי שרכשת, שם תוכלי לקרוא המון על תהליך היצירה וגם לעמוד אתי בקשר. אשמח."

     ואז הקדשתי ספר לה, וגם לנער יפה העיניים שהיה עמה.

כן. יתרון נוסף ליציאה מן הבית הוא שפוגשים אנשים יפים. וכול תזוזה מן הבית גם מביאה לי המון פניות מבחורים חדשים, המתגוררים בסביבה שאני נמצא בה, מפני שיישומי ההיכרויות כיום הם מבוססי לווין. כך שיש כאן גם רווח משני. מי יודע, אולי עוד אמצא לי חתן בנסיעות האלה.

הבוקר, כדי להיות ערוך ומוכן לנסיעות של היום ומחר, כתבתי פרק בספרי הבא, פרק שיש בו משום פריצת דרך ששימחה את לבי, ומיד אחרי כן ניקיתי את הבית והקדמתי את הקניות. הגעתי עם הקניות הביתה רגע לפני שהילדים חזרו מבית הספר, אכלנו יחד והלכתי לישון מותש.
אחר הצהריים יצאתי כבר בארבע מהבית לקניון ביג ברגבה. בניגוד לקניונים הקודמים שביקרתי בהם, כאן מדובר בקניון בן קומה אחת, הפרוש על שטח רחב, וכול חנויותיו פונות אל החוץ, אל המרחב. צוות 'צומת ספרים' במקום קיבל אותי בחום רב, ואני התפעלתי מגודל החנות ומגיוון הספרים המוצעים בה בפני הקהל.

     "יש לכם בק-ליסט נהדר," אמרתי למירב, המנהלת, שעובדת ברשת כבר עשרים ואחת שנה, ואפילו הביאה את אמה מנהריה, שרכשה מידיי ספר עם הקדשה.

     "כן," היא חייכה, "ואנחנו מוכרים הרבה מאד מהבק-ליסט. ספרי פסיכולוגיה, עידן חדש, ואפילו לא מעט שירה."

     הפעם הבאתי אתי ספר מהבית, וכשלא היו אנשים בחנות ישבתי וקראתי בו. אני חייב להתקדם בתחקיר של ספרי הבא, הפותח לי עוד ועוד מרחבי קריאה. בין לבין נכנסו אנשים, ואני פניתי אליהם ועניינתי אותם בספריי. אחד מהם, גבר באמצע שנותיו, בטריקו ומגבעת מהוהה על ראשו, נעצר ליד השולחן. סיפרתי לו שאני כותב רומנים היסטוריים על דמויות ופרשיות יהודיות לא ידועות או שכוחות, והוא רכש שניים מהם. ואז שאל אותי אם כבר יצא לי לבקר או לחקור קהילה יהודית במזרח.

     אמרתי לו שלא.

     ואז הוא סיפר לי, שהוא חי במשך כמה שנים בקהילה יהודית מסוימת, ושהיא מרתקת.

     באותו רגע ידעתי שמתרחש לי נס.

     שאלתי אותו לשמו. הוא מסר לי אותו בחפץ לב, והוסיף, שאם אגיע לקהילה המסוימת הזאת, ואומר את שמו, דלתות יפתחו בפניי.

     מיד ביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלו, ורשמתי אותו, רחמנא ליצלן, בתוך כריכתו של הספר שאני קורא כעת בתחקיר לספרי הבא. שם זה לעולם לא ילך לאיבוד.

     אחרי שהלך הסתובבתי לי בין מדפי החנות. לא התאפקתי, ובניגוד מוחלט להחלטתי, שלא לרכוש ספרים נוספים בחודשים הקרובים, רכשתי שני ספרי בישול ושני ספרי קריאה. ואגב כך שמעתי זוג משוחח ביניהם, על הרגלי הקריאה של בתם. הם חיפשו אילו ספרי ילדים עוד לא קראה, כמתנת יום הולדת.

     נפגשנו ליד הקופה. לא התאפקתי ופניתי אליהם. שאלתי אותם מה גיל בתם. תשע אמרו. והיא קוראת? שאלתי. המון. אמרתי להם שאני מלא קנאה, כי אני אב לתאומים בני עשר, וסופר בעצמי, והם בקושי קוראים. ואז קפצה האישה ואמרה לבעלה, 'אוי, שכחנו שהיום הייתה סדנה עם מאירה, ולא אמרנו לה!'.

    "מאירה גולדברג?" חייכתי.

     "כן!" אמרה האישה, "הבת שלנו קראה את כול ספרי כראמל מתחילת ועד סופם וחזרה, והתרגשה כול כך לפגוש את מאירה בקניון, וכעת רוצה להצטרף לסדנה שלה, למרות שהיא נמצאת כבר בסדנת כתיבה של גליה עוז."

     "מה, גליה עוז מקיימת סדנאות כתיבה לילדים?" תמהתי.

     "כן. קיבלנו את זה מעיריית רמת גן בחינם. 24 מפגשים של שעה ורבע. הילדה נהנית אתה מאוד," סיפרה האם בגאווה.

     את החתמת הספרים שלי בקניון ביג ברגבה סיימתי בתחושת סיפוק עמוקה. מכרתי מספריי, שוחחתי עם אנשים, קיבלתי זימון לקהילה יהודית, שמעודי לא העליתי על דעתי שהיא בכלל התקיימה שם, במקום שדיבר עליו האיש בחנות הספרים, וכמובן, מיד בדקתי בגוגל, וזו עוד קהילה של מגורשי ספרד, כר המחייה הטבעי של רוב דמויותיי ועלילותיי.

     מחר אני נוסע ל'צומת ספרים' בקניון ביג במודיעין. אצא מהבית בשש בבוקר, כשהילדים עוד ישנים, ואבא שלי יגיע הנה לשישבת. במוצאי שבת אנחה ערב שירה גאה של 'הליקון' בנהריה, ובשבוע הבא אבקר בעוד חנויות.

     זה מתיש, זה גוזל הרבה זמן ואנרגיה וכסף. אף אחד לא משלם לי את הדלק והוצאות המזון והשתייה. אבל אף אחד גם לא מרוויח כמוני את התנועה, תחושת החירות, המגע האינטימי עם בני אדם אחרי שנתיים של ריחוק חברתי, ואת הניסים והזימונים.

     כך, כמו עוד נס קטן. לחנות נכנסה היום מישהי עם תלתל כחול, וסיפרה לי שהיא נועה, בעלת בלוג הקריאה 'על ספרים ותלתלים כחולים,' שכתבה כל כך יפה על ספרי 'הנזיר היהודי.' היה ממש כיף לפגוש בה, לגלות שהיא שכנה מהצפון, לשוחח קצת עם בנה, שלא רק קורא ספרים כמו אמו, הוא ואחיו גם כותבים ביקורות עליהם בבלוג של אמם, ולדעת – טוב שיצאתי קצת מהבית, טוב שנעניתי לקריאה הזאת. אחרת לא הייתי פוגש ביהודי מאמין מקהילה יהודית במזרח, ובקוראת ספרים מסורה עם תלתל כחול.

נ.ב.

מחר אהיה בין עשר לאחת ב'צומת ספרים' במודיעין. אז בואו להגיד שלום, לדבר, אולי גם לרכוש איזה ספר. הרי רק בשביל זה אני נוהג עד אליכםן כל הדרך מהגליל וחזרה!:)