יומן מלחמה (55)
היום הזה דווקא יפה, בהיר וחמים. אין לי מילה רעה להגיד עליו. לא לזה התכוונתי, אלא לזה שהיום הזה הוא באמת יום חרא. כי אחד הדברים שעומדים בפני אדם, המגדל כמוני בעלי חיים רבים, הוא, ובכן, לטפל גם בחרא שלהם.
התרנגולות בלול אוכלות ומחרבנות מבוקר עד ערב. זה סדר יומן. אני מודה להן אם הן גם מטילות ביצים מדי פעם. וטבעו של הפרש שלהן שהוא נצבר על רצפת הלול, המרוצפת בלוחות עץ, שכבה על גבי שכבה.
המהדרין, כך אמר לי אתמול מולי הנגר, כשבאתי לרכוש ממנו שק נסורת להחלפת המצע בלול, מחליפים מצע מדי 4-6 שבועות. סיפרתי לו, שלא עשיתי זאת חודשים ארוכים, והצחנה העולה מן הלול כבר כל כך חריפה, עד שאין ברירה בידי אלא לעשות כן. ומחר, כלומר היום, שבת, יום יפה, לא גשום, וזו הזדמנות לכך.
הוא הזהיר אותי שלא בריא לתרנגולות, להחליף להן מצע רק מדי כמה חודשים. הסכמתי אתו. ואז גם חטפתי זפטה בראש מתחתית הברזל, כשניסיתי להתרומם מתחת למיכל הנסורת הענק, מחוץ לנגריה שלו, שמתחתיו רכנו כדי להצמיד את פה שק הניילון לפתחו התחתון, כדי שהנסורת תמצא את השק ולא תנשור על סביבותיו.
כך או כך, הבוקר, אחרי המקלחת וארוחת הבוקר, יצאתי לחצר. נטלתי אתי את חפירה שהקת שלה שבורה, מה שמכריח אותי לעבור מכופף גו, ו'באלה', שק ענק כזה המשמש על פי רוב להרחקת פסולת בניין, ולו ידיות תפורות, ונכנסתי אל הלול. תפסתי פינה והתחלתי גורף ממנה את שכבות הטינופת. לתדהמתי הן היו כה עבות, עד שמילאתי באלה שלמה ברבע הלול.
גררתי אותה בשארית כוחי החוצה ושבתי פנימה עם באלה נוספת. וכך הלאה והלאה. זה לקח כשעה וחצי, בהן התרנגולות המבוהלות ניתרו בלול ממקום למקום, ואני, מיוזע ומותש, מקלף שכבה אחר שכבה של לשלשת מרצפת מגוריהן.
בסוף התהליך פיזרתי להן נסורת חדשה וזהובה כגיזת זהב על מקומן, והוספתי עליה דלי מים ואוכל. ואז ברחתי הביתה כדי להתקלח שוב.
רגע אחרי כן, כשעבר נעמדתי במטבח להכין לי כוס קפה ולשכוח מכול זה, הבחנתי בכך, שארגז הצרכים של החתולים מלא וגדוש. דבש, החתול הקטן שאימצנו, השתלט כבר מזמן על ארגז הצרכים, ואף על פי שקניתי עוד אחד, כדי שיהיה די מרחב לחתולים הגדולים וגם לו, השתלט על שניהם. כעת הגדולים יוצאים לטפל בעצמם בחוץ. רק הוא עושה את צרכיו בארגז בבית. אבל הוא ממלא אותו בקצב של מכונת ירייה. הרי רק ביום חמישי בבוקר, במסגרת ניקיון הבית, ניקיתי את ארגז הצרכים והחלפתי בו את החול.
נו מילא. אם כבר פיניתי פרש תרנגולות בנפח של קוב וחצי הבוקר, מה זה לעומת סינון קקי ופיפי של גור חתולים מארגז צרכים אחד? אז נטלתי לידי את כף הסינון ושקית ניילון, וסיננתי את החול מצרכיו. ואז קשרתי את השקית והנחתי אותה ליד הדלת, בחוץ, כדי לרוקן אותה אל תוך פח הזבל האורגני. אם כבר אז כבר. שצרכיו יהפכו לדשן ויפרנסו את הדורות הבאים.
ואז ניקיתי את השולחן בחוץ והתיישבתי לערוך.
וכמו תמיד, ברגע שפרשתי לפני את התדפיס של קובץ הסיפורים שכבר חשבתי שסיימתי את עריכתו, למען סופר יקר אחר, הבנתי שעלי לעבור עליו שוב. כי אין עריכה על המסך כמו עריכה על נייר, ומה שרואים על הנייר לא רואים במסך. בנייר כול זיע, כול חריקה קלה בלשון, בתחביר, נשמעת באוזניי כמו צרמוניה. אני מיטיב יותר לדייק את קצב הלשון ובהירותה בעבודה על נייר מאשר על מסך.
וכך, אפוא, ישבתי וערכתי וניקיתי סיפורים עד שפרחה נשמתי.
וגם זו דרך להעביר בה את בוקרה של שבת.
ליבי הומה וראשי טרוד מכול המתרחש מסביב.
איראן פורשת מאמש את הטילים הבליסטיים שלה, אם כדי לאיים על פקיסטן, אם כדי להכין מתקפת נגד על ישראל, הקרובה מאד להיכנס ללבנון. אם לא יחול שינוי דיפלומטי דרמטי בלבנון, ניכנס לתוכה עוד לפני סוף ינואר. זה ברור לי כשמש בצהרי היום.
משפחות החטופים מבינות, שלנתניהו אין שום כוונה להשיב את יקיריהן, מפני שהשבתם מהווה סיום המלחמה, וסיום המלחמה משמעו בחירות והדחתו מכהונתו, ולהפך – ככל שימשיכו החטופים לשהות ולהיהרג בעזה כך יוכל להתמיד להיאחז בגרוננו כולנו ובשלטונו. לכן הקימו אמש, ליל שישי, מאהל בקיסריה, ולשם כנראה תנוקז המחאה שלהן ושלנו כעת. למצור על ביתו.
גנץ ואייזנקוט כבר מבינים שעליהם לעזוב את הממשלה, ומחכים לרגע הנכון. הוא לא יגיע אם לא יחליטו עליו בעצמם, ואז יובילו את המחאה הגדולה בתולדות ישראל ואת הקדמת הבחירות. נתניהו יודע זאת ומנסה לארגן לעצמו בסיס פוליטי מבעוד מועד.
בינתיים נפשו של נשיא ארצות הברית קצה כבר בנתניהו, בצדק, והוא עלול לעצור את הסיוע לישראל או את חימושה, ולהתנותם בהכרזה על מועד לבחירות. זה יקלע אותנו לכף הקלע, שאליה אנו קרובים ממילא.
ממשלת הדמים ממשיכה לבזוז את קופת האוצר, להזניח את המילואמיניקים ואת המשק, ותוך כדי כך משתוללת בפגיעה שהיא פוגעת בכול תשתיות החיים כאן, בקיצוץ הרוחבי בתקציבי הממשלה, וגם בקיצוץ המרושע, הלא מידתי והמכוון בתקציב הספריות הציבוריות. כך היא ממשיכה בהפיכה המשטרית – מכחידה את התרבות החילונית והכלל-ישראלית, בשעה שהיא מעבירה מאות מיליונים מתקציב המדינה למיזמים לחיזוק ההתנחלויות בשטחים הכבושים והפסטיש הנלעג של פשיזם, פולחן המוות ופולחן העפר, הקרוי בפיה 'זהות יהודית'.
שום טובה לא מבצבצת כעת באופק, לבד מהמשך המלחמה והעצמתה והמשך ההפיכה המשטרית וחורבן ישראל הדמוקרטית בכלים אחרים. ולכן, מוטב לכולנו לחשוק שפתיים, לשחוק שיניים ולהיאחז בציפורניים במציאות היומיום, לצאת להפגין נגד המשטר ולתמוך במשפחות החטופים – וגם להתכונן לימים של קושי באספקת חשמל, מים ומזון בצפון הארץ, ולאימה שאין לה שם, בהתווספות עוד ועוד נופלים, אם בהתבוססות במלחמת עזה ואם בהסתערות על דרום לבנון.
ולכן זהו יום יפה, מבחינת מזג האוויר, אבל יום חרא מכול בחינה אחרת. יום מתאים לפנות בו חרא של תרנגולות וחתולים ולהסיעו ממקום למקום.
