את הבוקר פתחו מהדורות החדשות, שדיווחו על הטבח של אסד בעיירת המורדים באמצעות טילים כימיים. מספרי ההרוגים עלו בטור, ועימם גם התיאורים והתמונות המזעזעות של ילדים ישנים-כביכול, שמתו מגז הסארין. המראות האלה לא הרפו ממני במשך היום כולו. וכאשר קראתי, כי רוסיה וסין מנעו חקירה במועצת הביטחון לגבי זה, נמלאתי כעס. כעס על צביעותו של עולם, כמנהגו נוהג, שעה ששליט רוצח בבני עמו ללא רחמים.
המראות האלה הטילו צל על היום הזה. בצהריים לא הצלחתי להירדם. חשבתי על כך, שבבוקר הציבו סוללה של 'כיפת ברזל' באזור השרון, על הטבח של אמש, ועל כך, שאולי עלי להכין כבר חדר אטום.
נמנעתי מזה עדיין. אבל ערכות האב"כ כבר מזמן מחוץ לארון.
לא הצלחתי להירגע מזה. מן המחשבות על כך, שאינני רוצה לגדל את ילדיי תחת איום כזה. שאינני רוצה ללכת לישון בצהריים מבלי לדעת, האם גם נקום יחד משנת הצהריים. שזה אבסורד בכלל לחיות במקום כזה, תחת איום כזה, ושחייבים לעשות משהו, לא רק לשלם מס שפתיים, כדוגמת הפוסט שאני מעלה כעת.
אבל אינני יודע מה ניתן לעשות, מלבד לבטא את הזעם והסלידה מפני המעשה המזוויע הזה, אם המעצמות הגדולות בתבל אינן נוקטות בשום צעד לעצירתו.
בבוקר, אחרי ההתעוררות, עשיתי מה שעופר חברי הציע לי. העמדתי את הילדים, בתחילה את דניאל, שהתעורר ראשון, ואחרי כן את מיכאל, מול המראה בחדר השינה, כל ילד חבוק בזרועותיי ואחרי כן עומד על רגליו על הארץ, מול בבואתם החדשה במראה, אחרי התספורת.
התגובות שלהם היו טובות. הם צחקו מול בבואותיהם. במשך היום, כל אימת שניסו למשוך זה לזה בשיער, גילו שהטריק הזה לא עובד יותר. ואם להודות על האמת, זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתספורת. הרצון לחסוך מהם לפחות את גילוי התוקפנות ההדדית הזה.
אחרי הכושר, עד שסיימנו את ארוחת הבוקר כבר הייתה השעה תשע. אמרתי לעצמי, שממילא לקראת אחת עשרה הילדים נרדמים, אז אין טעם לנסוע לחפש הרפתקאות, ומוטב לבלות בקרבת הבית. לכן, לקחתי את מיכאל ודניאל לגן השעשועים של מתחם התחנה, אבל הפעם הנעלתי אותם בסנדליהם. רציתי לסגל עליהם את ההליכה בסנדלים, לקראת השיבה אל הגן. הפעם גם הרשיתי להם להוביל אותנו, והלכתי אחריהם עם העגלה. והילדים הלכו מצידו של הגן, המשמש לשעשועי הגיל הרך, אל חלקת מתקני הכושר, וממנה אל מגרש הכדורסל הגובל במוזיאון צה"ל.
הלכנו עד לגדר של מוזיאון צה"ל והבטנו פנימה, שם מצוירת רכבת על הקיר, ואחרי כן הלכנו כל הדרך חזרה אל מתחם השעשועים, ומשם כבר לקחתי אותם בעגלה הביתה. הם מחו קצת. אבל ברבע לעשר כבר היה נורא חם, ואני אמרתי לעצמי, שאם זוהי ההקלה מעומס החום שהחזאים בישרו עליה הבוקר, מוטב שנהיה בבית בשעות האלה.
כשחזרנו הילדים שיחקו ואני התחלתי לנקות את הבית, בעודם מתרוצצים מסביבי, ואחרי שסיימתי אכלנו צהריים והלכנו לישון.
אני התעוררתי כבר בשתיים וחצי, רעב לשמרים. כלומר, לעוגת שמרים.
לפעמים יש לי את הרעב הספציפי הזה, לעוגת שמרים, רולדה עם שוקולד, או ריבה ואגוזים, כאלה שהייתה אמי המנוחה אופה. לכן גם ביקשתי בזמנו מתמי סירקיס שתלמד אותי לעשות עוגת שמרים, אבל בעוונותיי, מאז ביקורה אצלנו, לפני כשנה, ועד כה, לא העזתי לעשות בצק בעצמי.
הפעם ניצלתי את הזמן שהילדים ישנים, טסתי למכולת והבאתי ממנה קמח ומחמאה. החלטתי לעשות בצק שמרים. ליתר ביטחון גם קניתי לי ארבע עוגיות שמרים אפויות.
כמו תמיד, בסוף נשארתי עם עוגיות השמרים הקנויות ואפסנתי את הקמח יחד עם המחשבה להכין לבדי בצק שמרים לשעת כושר אחרת.
אבל היא תגיע בקרוב. זה ברור לי.
מיכאל התעורר ראשון, ויצא אל החצר לאכול את הבקבוק של אחר הצהריים. הוא חייך אלי בכזו מתיקות, וצחק וצהל ונהנה, שחשבתי שאני נמס.
הוצאתי החוצה את שואב האבק, חיברתי אותו לכבל מאריך, והזמנתי את מיכאל לראות איך אני מנקה את האוטו.
בקרוב עלי להעביר אותו טסט, אז כדאי שיהיה נקי, מבפנים ומבחוץ.
בינתיים גם דניאל התעורר ובא לראות מה אנחנו עושים, וברגע שסיימתי עשיתי להם בריכה, ובה רחצתי אותם, ואחרי כן הלבשתי אותם בגדים חדשים לכבוד סבא, שבא לשמור עליהם משש בערב, כשאני הולך ללמד בסדנה, ובינתיים יצאתי איתם למרכז סוזן דלאל, שם נהנו על המדשאה, עם ארבעה כלבים קטנים, שרצו זה אחר זה, וזרקו להם תפוזי בוסר, שיתפסו אותם, ואחרי כן רצו בעצמם ברחבה האחורית הנה והנה, עד שחזרנו הביתה.
בדרך חזרה הביתה החלטתי לצלצל ליוסי ורותה, שגרים בסמוך, ולהראות להם את הילדים. הם ראו אותם כתינוקות, ועתה, אחרי התספורת, רציתי להתגאות בהם שוב.
אז נעצרנו מול יוסי ורותה, הם יצאו לראות את הילדים, וגם השכנה מלמעלה, חברתנו בעלת הגלריה, שאפילו תרמה לנו תמונה לחדר הילדים, יצאה למרפסת לצפות, ויוסי, שהוא צלם נפלא, גם הרביץ כמה צילומים (שאני מחכה להם בכיליון עיניים, כי אני יודע איזה צלם נפלא הוא).
ואחרי כן חזרנו הביתה, וסבא בא עם זיו, בנם של טל ואוסי, אחייני, לשמור על התאומים.
אז הראיתי לזיו איך מעבירים את הטלביזיה לווידיאו, ואיך מפעילים את מכשיר הקומפקט דיסק הנייד עם דיסק שירי הילדים, ואילו ספרי ילדים הם אוהבים, והזמנתי את כולם להתכבד בפיצה מרגריטה שהזמנתי, ובדיוק הגיעה, לארוחת ערב של הילדים.
והנה עוד יום עבר, וכמה רגעים אחרי שבאתי הביתה, ואבא וזיו נסעו מכאן, התעוררו דניאל ומיכאל וכמובן עברו ממיטותיהם אל מיטתי.
ותיכף נגמר החופש הגדול, ואני בכלל לא רוצה שהוא ייגמר, והכי הייתי רוצה לנסוע מכאן עם הילדים שלי לאיזה זמן, עד שמצב העניינים יתבהר.
אבל כיוון שאין כאן דבר כזה, מצב עניינים שמתבהר, נשארים כאן. חורקים שיניים, מנסים לעבד את המציאות לבליל שניתן לחיות איתו, ולעבור עוד יום ועוד יום ועוד יום, במשחק הישרדות המתחזה לחיים, פה, במדינת היהודים.
התחלתי במראות מן הטבח בסוריה, מקורבנות הטבח בסוריה, וסיימתי בתחושת התקרבנות יהודית. אני יודע שמדובר בשני קצוות. אבל ביניהם מקשר חוט חרדה אחד.
אם אסד כל כך מטורף כדי לטבוח 1600 אנשים, נשים וילדים מבני עמו, הוא עלול להיות מטורף מספיק גם כדי לטבוח בנו, כשירגיש ששלטונו אבד.
אפילו שרגע אחרי כן יאבד את נשמת אפו.
ומי בכלל רוצה להיות ב'רגע אחרי כן' הזה.
זה מה שמלחיץ אותי.
חוץ מהפוליו.
שיהיו לנו רק ימים טובים.