פעם, כשהייתי משורר צעיר, בערך בגיל שבע עשרה, התעסקתי עם הפייסטוס ועם תובל-קין, נפחי הברזל של המיתולוגיה היוונית ושל התנ״ך. אפילו כתבתי עליהם שירים, הגנוזים אי-שם בחלקו הראשון של הארכיון שלי, ובו חומרים מגיל 14 עד גיל 32, אותו מסרתי, בטפשותי, לשמירה במכון ׳גנזים׳ של בית הסופר מוקדם מדי, בעודי חי תודה לאל.
נזכרתי כרגע במשיכתי לשני הגברים האלה, גברתנים מסועפי שרירים, בעודי מהלך בלילה בשביליו החשוכים של קיבוץ תובל, בחזרה אל החדר ששכרנו ללילה, ממפגש עם ידידים.
תמיד ידעתי, שבכתיבה שלי יש משהו מאגי. שהיא מבשרת לי על דברים לעיתים שנים רבות מקודם להתרחשותם. אבל מי היה מעלה על הדעת, שמקץ כמעט ארבעים שנה אעמוד בחושך, מחוץ לחדר ששכרתי עם אבא שלי וילדי, בקיבוץ תובל, הקרוי על שמו של חרש הברזל היהודי הקדום, תובל-קין, וארגיש שמצאתי פה את מקומי?
הגענו הנה לקראת צהריים. מיד אחרי שהתמקמנו בחדר החלטתי לעלות עם מיכאל ודניאל לגן הילדים, שנמצא ממש מול חדרי האירוח. לדפוק על הדלת, להגיד שלום ולהציץ פנימה.
וזה בדיוק מה שעשינו. מיכאל ודניאל, יחפים ובלי חולצה, רק ירדו מהאוטו וכבר רצו בשבילי הקיבוץ, כאילו הם מכירים אותו. וכשדפקנו על דלת הגן, והצגנו עצמנו כמי שבודקים אפשרות להיקלט בישוב, התקבלנו מיד בחום בלתי רגיל על ידי הגננת, הסייעת ובני ובנות הגן.
הגננות ישר שוחחו עם הילדים, נפעמו מיופיים ומרהיטותם, שמעו ממני קצת על הרקע לרצון לעבור מן העיר הגדולה אל ישוב קהילתי, ומיד הודיעו לנו שמבחינתן אנחנו כבר שם, התקבלנו, אין בכלל על מה לדבר.
אחרי בילוי בגן השארתי את הילדים עם סבא וירדתי לכפר הסמוך, עיירה גדולה בעצם, דיר אל אסד, כדי לקנות לנו ארוחת צהריים. מיטיבנו כאן, חבר הפייסבוק שלי, מבקר המוסיקה גיא טנא, שלח אותנו ישר לחומוס המחכים ולמסעדת הבשרים ׳אנגוס,׳ מסעדה וחנות בשר ענקית, גם בקנה מידה תל אביבי, עם אוכל ממש, אבל ממש משובח.
בדרך עסקתי גם המון בתי עסק מקומיים. מינימרקטים, מוסכים ועוד, והבנתי שיש פה כל מה שאדם זקוק לו כדי להתקיים.
רק שבדרך חזרה הסתבכתי כהוגן בסמטאות הכפר עם ׳ויז.׳ התוכנה כיוונה אותי לרחוב ׳אל ג׳בל,׳ הגיוני, כי תובל נמצא מעל דיר אל אסד, אבל אני הסתבכתי בפיתולי רחובות ללא מוצא ומצאתי את עצמי נוהג ברוורס שוב ושוב, עד שמצאתי את הדרך למעלה, אל הקיבוץ.
אחרי מנוחת הצהריים ראינו פה שני בתים בהרחבה ואז נסענו לפרוד, לראות בו עוד בית. אבל מחירי הבתים להשכרה בהרחבה גבוהים מאוד, ובשני הקיבוצים כל הבתים הקיבוציים להשכרה תפוסים כרגע, על ידי משפחות המחכות להשלמה של בניית בתיהן בהרחבות.
כל היום ביקשו ממני חבריי בפייסבוק למסור ד״ש לאיילת. ליבי, שאיתה ניהלתי שיחה קטועה, שלא בטובתנו, כי זו הייתה שיחה משמעותית ביותר, בזמן תעיותיי בכפר למטה, וגיא פיק. עוד חבר פייסבוק שלי.
אבל רק כשכבר הגעתי הנה גיליתי באיזו איילת מדובר – באיילת תומר, אחותה של בת שכבתי מרמת השרון, יעל תומר. איזה עולם קטן ומופלא.
כך, אפוא, התיישבנו עם ליל איילת וגיא ונוגה ואני בביתם של נוגה וגיא, וסיפרתי להם על רצוני לעבור הנה, וקיבלתי מהם תמונה רחבה ומעודדת מאוד של הישוב ושל מערכת החינוך באזור.
מחר בבוקר ניסע לראות בתים בכפר ורדים, הנמצא במרחק נסיעה קצרה מתובל, עד כדי כך שישנם אנשים הגרים בכפר ורדים ומסיעים לתובל את ילדיהם מדי בוקר, וגם ההפך מזה.
מי יודע, אולי בשנה הבאה נמצא את עצמנו ממתינים בבית שכור בכפר ורדים, ומתחנכים בגן הילדים הנפלא בתובל.
לאלוהים פתאומים.
״אתה עוד לא יודע מה קורה עם הבית שלך בתל אביב, אז מה אתה רץ קדימה?״ שאל אותי אבא שלי הבוקר.
אני רץ קדימה כי אני יודע, בוודאות, שהמקום שלנו הוא כאן, בגליל, אפופים בריחות הצמיחה, הירקות וקולות החרקים הליליים, שזה הרעש היחיד הנשמע כאן, מוקפים באוויר צלול, בשום, עמוס ומגרה. או, כמו שדניאל אמר לי הלילה, אחרי שעת הסיפור ולפני שנרדם, ״אבא, מה זה הרעש הזה? אני לא אוהב אותו.״
״אלה הקולות של הטבע,״ חייכתי אליו, ״קולות של צרצרים וחיפושיות ועד כל מיני חרקים. ככה זה לגדול בטבע.״
העובדה שהבן שלי , בן הארבע וחצי, מתייחס לקולות הבריאה המופלאים האלה כאל רעש בלתי מוכר, עמוס חושית, מחזקת בי את תחושתי, כמו ריצתם המאושרת בשבילי הקיבוץ מרגע שהגיעו הנה.
שיהיה לכם, כמו לנו, לילה בשום ורוחש.
היה תענוג להיפגש ! בהצלחה בהמשך, אנחנו פה לכל עזרה ובקשה