אני רוצה לגלות לכם משהו. סוד קטן, שאני מחביא כבר 39 ימים אפילו מעצמי. אני שונא שינויים. אני בן מזל שור, אדם שהקביעות בחייו מאד חשובה לו. לכן, כאשר הגעתי לראשונה לנווה צדק, ידעתי שלא אצא ממנה עוד לעולם, וכאשר רכשתי, מקץ שנתיים בדירה שכורה בשכונה, את דירתי בנווה צדק, אמרתי לעצמי שממנה יוציאו אותי רק חברה קדישא. לא רגע אחד לפני כן.
והנה, בכול זאת, ולמרות הכול, למרות הידיעה הפנימית שלא אזוז מפה לעולם, ובניגוד גמור לאופיי ולאישיותי, אני מוצא את עצמי מחולל בחיי שינוי דרסטי, עמוק ומכריע – מוותר, או עומד לוותר או מדמיין שאני מוותר (שזה ההפרש בין השכרת הדירה כאן ושכירת דירה בצפון לבין מכירת דמי המפתח שלי כאן ומעבר לדירה שכורה בצפון, לזמן ביניים, עד שאבנה שם את ביתי במו-ידיי) על המקום, שבמשך שלושים שנים התייחסתי אליו כאל מקום המקלט שלי.
הדירה המיוחדת שלנו בנווה צדק היא הדבר היחיד שנותר לי, וטוב שכך, אחרי הקריסה הכלכלית שעברתי, כשבית הקפה וחנות ספרים שהיו לי, בלילינבלום 1, "קפה תיאו," קרסו. לו חס וחלילה הייתי גר אז בדירה או בבית שהיו רשומים על שמי בטאבו, היו מעקלים לי אותם ואני הייתי נותר ללא קורת גג לראשי. כמה פעמים בירכתי מאז בלבי על כך שאני דייר מוגן, הגר בדמי מפתח. שאיש אינו יכול לעקל את דירתי או לפנות אותי ממנה, כול עוד לא אעשה דבר המנוגד לחוזה השכירות שלי.
והנה, במו-ידיי אני עומד לחולל את הבלתי אפשרי מבחינתי. לוותר על הביטחון העמוק שהקנתה לי דירתי פה. לנטוש את השכונה הכי יפה בתל אביב, שכאשר הגעתי אליה נראתה כמו מעזבה עירונית. מרכז סוזן דלאל היה אז מקום משכנם של סוסים, ששיכן השכן מרחוב שבזי בחצר בית הספר לבנים (כיום אולמי המופעים של סוזן דלאל), רחוב שבזי היה רחוב מאובק עם חנויות ישנות מוגפות מאחורי תריסי ברזל כבדים. מי שיער אז, שנווה צדק תהפוך לפנינת הנדל"ן שהיא כיום? אפילו אבא שלי הזיל דמעה, כאשר הבן הבכור שלו קיבל מידיו את הכסף היחיד שהיה בידיו לתת לי אז, ולרכוש בו דירה בדמי מפתח בשכונת מצוקה, שממנה באו אליו הרבה עברייני נוער לבית המשפט לנוער בתל אביב.
אבל בינתיים נולדו ילדיי, והם שינו כליל את נקודת מבטי על העולם, על החיים וגם על המשכן.
בן-זוגי האחרון הביע ספק עמוק באשר לרצינות כוונותיי, לעזוב את תל אביב לגולן או לגליל. "מה," הוא שחק, "אתה, חיה תל אביבית שכמוך, תעזוב את נווה צדק לגולן?"
גם אני שואל את עצמי את השאלה הזאת, כעת, כמה פעמים ביום. האם אכן אוותר על חיי הנוחות שלי, במשולש שהיקפו כחמש מאות מטרים, בין נווה צדק, לגן הילדים, שנמצא מול חדר הכושר, ובמרחק הליכה מן השוק? האם אוותר על מקומות העבודה שלי בעיר, שטרחתי ועיצבתי לי אותם במשך שלוש עשרה שנים של הנחיית כתיבה? ומה על הבחורים? וחיי האישיים?
אבל מיכאל ודניאל הכניסו אל חיי שינוי עמוק הרבה יותר מכפי שיכולתי לצפות אותו. הם הפכו אותי לאדם אחר. לאילן אחר. לאבא. למישהו שהדבר המרכזי בסדר יומו והתכוונותו ורצונותיו הוא האושר של בניו. ובמשך ארבע וחצי השנים מאז נולדו זה הביא לשינויים גם ברצונותיי, בהעדפותיי, בסדר יומי ובאישיותי. וכיום, כך אמרתי לשכנה, אם חד-הורית, שביקרה אותנו הערב עם בנה ובתה, כול מה שאני רוצה הוא שקט. להתרחק מהמולת העיר, לחזור ליסודות, לשורשים. לגדל את ילדיי בתוך קהילה מחבקת, בנוף מוריק, לרדת העירה, לתל אביב, רק אחת לשבוע, אם בכלל, לצורכי פרנסה.
"תחשוב טוב," היא אמרה לי, כפי שאמר לי היום עוד חבר, שהוא כבר האדם הרביעי המביע עניין ממשי לרכוש מידי את זכויות דמי המפתח שלי, "בית בנווה צדק זה לא משהו שמוותרים עליו. תשכיר אותו. אל תמכור אותו. שמור אותו לילדיך כשיגדלו, ולך בזקנתך. בית זה לא דבר שמוכרים. לא יהיה לך בית אחר תחתיו."
ואני יושב כאן, בחצר, מול המאוורר, מותש מיום שלם עם הילדים, ותוהה. האם אני באמת עושה נכון? ואולי הבילוי של מיכאל ודניאל עם ילדיה של השכנה מבשר, שאפשר למצוא חברים גם כאן, ואפשר פשוט לשפץ את הבית, להרכיבו אחרת, ולהישאר בו לתמיד?
אין לי תשובות לזה. התחושה הפנימית שלי היא, שעלינו לעבור לגליל או לגולן. שזה ייטיב עם ילדיי ואיתי, ושיש לזה גם אופק כלכלי משובח. ומה אם אגלה שטעיתי? הו, זו השאלה הגדולה. או אז, אם רק אשכיר את ביתי כאן, יהיה לנו לאן לחזור. ואם אמכור אותו, אצטרך לרכוש בית בפריפרייה. רמת גן, גבעתיים, משהו כזה. לא מקום שהייתי בוחר לגור בו מלכתחילה, אך גם לא סוף העולם.
ומחר בערב אפגש סוף סוף עם בעל הבית, ואדע לאן כול זה זורם, ובעיקר – מתי.
שיהיה לכם לילה טוב, ליל ברכה.
