לא מפיק, לא אומנת.

הבוקר יצאנו מוקדם מן המלון. רציתי להביא אותם לאכול ארוחת בוקר מסודרת, מה שלא עשו אף בוקר השבוע. אז הלכנו יחד לרחוב הראשי בשכונה, מצאנו שם בית קפה, שאדם מבוגר מאוד מנהל אותו ועובד בו בעצמו, והזמנו לנו חביתות. היה כיף.
כשיצאנו ממנו מיכאל ביקש שוב שאקנה לו סווטרשירט מלונדון וכובע של שוטר. בסופו של דבר הוא ויתר על כובע השוטר, מין קסדת פלסטיק, ובחר לו כובע מצחיה של ברצלונה. דניאל לא רצה דבר מכול אלה. רק מיקרוסקופ.
שניהם מאד ציפו לבוקר הזה, שהבטחתי להם כי אקנה להם בו מיקרוסקופים במוזיאון המדע. לכן גם הגענו אל המוזיאון בתשע בבוקר, אף על פי שהוא נפתח רק בעשר. את הזמן ניצלנו לביקור קצר בכנסיה המורמונית ממול, לטיול בסביבה ולהתייצבות מוקדמת בתור בכניסה למוזיאון.
"אבא, יש לי רעיון," הפתיע אותי דניאל בעודנו ממתינים בתור, "קודם נראה מדע ואחרי כן נקנה את המיקרוסקופ."
שמחתי מאד, ועודדתי אותו על הבחירה. אלא שהיא החזיקה בדיוק רגע. מפני שברגע שעברנו את סף המוזיאון, והילדים ראו את חנות המוזיאון פרושה בפניהם, הם אצו אליה, עוברים נרגשים בין מדפיה המרובים.
הם מאוד מתרגשים בכול חנות שאנחנו נכנסים אליה, מדוכן מזכרות לתיירים ברחוב מתוייר ועד לחנות במוזיאון. ועלי כול הזמן להזכיר להם, שאני שומר את הכסף לחנות הצעצועים בסוף הטיול. זה עובד לא רע, הטריק הזה, אבל מחר מגיע היום האחרון לטיול, ואצטרך לפרוע את השטר הזה.
מצאנו מיקרוסקופים. אבל סיכמנו שמקודם לכן נבלה במוזיאון, כדי שלא נצטרך לסחוב את הקניות אתנו.
הלכנו במפלס הראשון, שכולו ענייני תעופה וחלל. אחרי כן נכנסתי איתם לסרט תלת-ממד של החיים בריפי האלמוגים באוסטרליה. הייתי בטוח שהחוויה תהמם אותם. אבל מיכאל התלונן על כאב ראש מהסרט ודניאל עשה לי טובה כשחבש על עיניו את משקפי התלת ממד. רק אני ישבתי כמו אידיוט ועשיתי תנועות תפיסה בידיי של הדגים ששטו אלי ממעמקי האוקינוס.
יצאנו משם באמצע. מיכאל שכח שם את המעיל החדש. חזרנו לקחתו. המשכנו לסייר במוזיאון, אף על פי שהם כבר התחננו שנלך לחנות. אמרתי להם שאני מתעניין במטוסים ובחלל ורוצה לראות מה קורה בקומות האחרות.
זה באמת מוזיאון מרהיב עין, ואני מקווה שמשהו מכול זה נשאר גם להם. מטוסי הקרב והנוסעים, הטילים והרקטות, מנועי הענק, המטוסים הקדומים, הצ'פלינים. באמת תצוגה מרתקת.
אחרי שרכשנו שני סוגי מיקרוסקופים, אחד לכול ילד, חזרנו ברכבת הביתה. ואז טעיתי בקו, והיינו צריכים לנסוע כעשרים תחנות בקו המעגלי עד לאזור המלון. בשלב הזה הם גם נרדמו ברכבת.
עצרנו ליד התחנה, קנינו לנו ארוחות ילדים של המבורגר, כרגיל כאן אצלם, ובאנו למלון. השעה הייתה כבר שלוש וחצי אחר הצהריים, אז הצעתי להם שלא יילכו לישון, אחרת לא יוכלו להירדם בלילה. נתתי להם לצפות עם אוזניות בסרטים, והלכתי לישון.
כשקמתי, הוצאתי אותם אל הפארק, בתקווה שייהנו בו.
הם נהנו מאוד – דניאל הבריח את עופות המים שקיבץ איש נחמד עם שקית של שיירי לחם, מיכאל דחף את דניאל בנעליו אל האגם המזוהם בצואת ברבורים ואווזים, אחרי כן דניאל התרוצץ בפארק יחף, ומלבד היאבקות איש עם רעהו בילו בהפחדת סנאים בצעקות, בחטיפת כדור מכלבים כדי לזרוק להם אותו, ואחרי כן גם בהשתוללות ובמשחק 'התחבאות מפני אבא' בחנות המזון בתחנת הדלק הסמוכה למלון, שעצרתי בה כדי לקנות להם משהו לארוחת ערב.
הם כול כך השתוללו שם, עד שהוצאתי אותם החוצה עד לפינת הרחוב, ואז עמדתי והבהרתי להם, שאם לא יבחרו משהו לאכול בחנות הם יישארו בלי ארוחת ערב, וחבל, כי במלון יש לנו רק לחם עם פסטרמה או גבינה צהובה.
בסופו של דבר חזרו אתי לחנות, בחרו אבטיח, תפוחי עץ ותותים, וחיסלו את הכול כשהגענו לחדר שלנו.
ואז שבו להשתולל. לקפוץ על המיטה הקפיצית, להתגושש. ראשו של מיכאל נחבט בקיר. הוא בכה כהוגן, עד שנרגע – ושב להשתולל. אני בשלב הזה כבר התנתקתי מהם לגמרי. ישבתי 20 סנטימטר מהם, אבל עשיתי מאמץ ממש הרואי להיות מרוכז בעריכת הגרסה הבאה של מצע המפלגה הגאה. זו הייתה הדרך שלי לשמור הערב על שפיותי.
ואחרי כן ביקשו עוד אוכל, וקיבלו כריך עם פסטרמה וכריך עם גבינה. ואז שבו להשתולל.
ואז פשוט כיביתי את כול האורות בחדר, אמרתי להם שייכנסו כול אחד למיטתו, ויילכו לישון, אם הם עוד רוצים מחר לבקר בגן החיות ובחנות הצעצועים הכי גדולה בעולם.
וזהו זה.
צריך הרבה כוח להתמודד איתם כאן. זה בכלל לא פשוט. בייחוד לא כשהם משתוללים ברחוב או בחנויות. היום הבנתי, שההשתוללות באה כ'חומר מילוי' לפרקי זמן לא מתוכננים או לא מנוצלים. למשל, בנסיעה בין מקום למקום, בהמתנה בתור, או בכול מה שאינו פעילות מוגדרת. אבל עם כול הכבוד לחכמי ההורות, שכבר מזמן לימדו אותי שזמן של ילדים, בייחוד של תאומים, צריך להיות מתוכנן לדקות – אי אפשר להשיג את זה בחו"ל, ולי, אישית, גם קשה עם זה. תכננתי את כול הטיול מראש, ברצועות זמן מוגדרות ובבילויים כייפיים. אבל אני לא חושב שתפקידי כהורה הוא רק תפקוד כמפיק או כאומנת. אני מנסה לחנך אותם לעצמאות, והם כבר בגיל שעליהם ללמוד בו להעסיק את עצמם.
בתובל זה הרבה יותר קל. הם בין חבריהם ומשחקיהם ובעלי החיים שלהם. פה יותר קשה להם למצוא את עצמם. לאלתר. אז דניאל מצא את איסוף הפקקים כסוג של פעילות מרגיעה, מבורכת. מיכאל קצת פחות מוצא את עצמו בלי מסגרת. הוא לפחות אלתר את הבעיטות בבקבוקי מים ריקים ובפחיות כסוג של אימון כדורגל. רק חבל שלעתים הוא בועט את זה על עוברים ושבים.
ישנם מביניכם קוראים שאולי קשה להם לקרוא את התיאורים האלה. מישהי כתבה לי, שעלי להפסיק לצלם אותם בסרטונים, מפני שהם מעודדים אצלם התנהגות בלתי רצויה, כאילו הסרטים הם הסיבה לזה. אני, מרגע שפתחתי את הבלוג הזה, מספר בו על השמחות ועל הקשיים שלי, כאב מבוגר וכהורה יחידני, בגידול תאומים. אני מקווה שאתם רואים גם את רגעי השמחה, בסרטונים ובתמונות, ובכתובים, לא רק את רגעי הקושי.
אבל גמרתי אומר שלא לייפות את המציאות. זו הנסיעה הראשונה שלנו לחו"ל יחד, זו חוויה לא קלה, אבל מלמדת הרבה.
תודה לאל שעוד 48 שעות כבר נהיה בנוף המוכר לנו, בבית.
זה בהחלט היה טיול מאתגר.
לילה טוב.