ההורות זה לטוס רחוק, על נדנדה

     את חמשת הימים מיום שישי שעבר עד יום רביעי האחרון בילינו יחד בבית. למיכאל היה וירוס עם דלקת גרון וחום. ודניאל סירב ללכת לגן בלעדיו. ביום רביעי וחמישי כבר שבו אל הגן. אני הייתי בטוח שמיכאל הבריא. אבל אז, ביום חמישי הוא שוב העלה קצת את החום.

גיליתי את זה במקרה, כשהגיע הביתה נרגן. למעשה, מרגע שיצאנו משער הגן הוא היה נרגן, וכשהגענו הביתה, והתיישבנו לאכול ארוחת צהריים – טרחתי והכנתי לו ספגטי ולאחיו פסטה עם חורים, כול אחד כאשר אהב – התנהג בצורה בלתי נסבלת. סירב לאכול, בלגן את האוכל, הפריע לאחיו לאכול, עד שהרמתי עליו את קולי.

ואז, כשהרמתי אותו בידיי כדי לקחת אותו אל המיטה, הרגשתי שהוא חם. והבנתי שהוא נרגן כי הוא חולה. ונזכרתי במה שפעם אילנה אמרה לי, שכשילד בוכה או עצבני, יש לזה סיבה. ולא ידעתי איפה לשים את עצמי.

כשקמנו ביום חמישי אחר הצהריים נסענו לעינת בגבעת שמואל, כדי להביא להם משם תחפושות של איש העטלף ושל איש העכביש, שהם היו ממש מאושרים מהן. בדרך, במכונית, אמרתי לילדים שיש לי משהו לדבר איתם עליו.

"ילדים, אם מישהו מכם מרגיש לא טוב, אני מאוד מבקש שתמיד תגידו לי את זה," אמרתי להם, "אל תבכו ותתנהגו לא יפה, כמו שהיה היום עם מיכאל בארוחת הצהריים, פשוט תגידו לי שאתם לא מרגישים טוב, או רעבים, או צמאים, או שכואב לכם משהו. כי אני לא יכול לדעת את זה, וסתם כועס עליכם, ואז נורא מצטער. בסדר, מיכאל?"

"בסדר," השיב לי.

ואני המשכתי בנהיגה אל עינת, ולבי כואב עד כדי כך, שהרגשתי שכשנגיע אליה פשוט אפול בזרועותיה, אתפרק. כי אני לבד, כי אני עושה את כול השגיאות של ההורות לבדי, כי אין לי עם מי לחלוק את כול הדברים האלה, ולעתים, הנדנדה הזאת של ההורות, פשוט ממלאת אותי בכאב. ברגשות האשם על זה שפספסתי שהילד שלי לא מרגיש טוב, וכעסתי עליו, שעה שהיה זקוק לחיבוק.

אבל לא התמוטטתי כשהגענו לגן במשחקים בגבעת שמואל. הילדים שיחקו, עינת ואני קצת דיברנו, ומאז ועד הרגע הזה מילאתי את שניהם, את מיכאל ואת דניאל, בחיבוקים ובהבעת אהבה בכול רגע פנוי.

בשישי בבוקר מיכאל קם כמו חדש, בלי חום ובמצב רוח טוב, והלכנו ליום המשפחה בגן.

אתרע המזל, והגננת קבעה את יום המשפחה בגן בדיוק ליום של מרתון תל אביב. כך אירע, שאבא שלי היטלטל מרמת השרון באוטובוס ואחרי כן במונית, ובקושי הצליח להגיע למסיבת המשפחה בגן. אבל בסופו של דבר התייצב בה. כי אפשר להגיד הרבה דברים על אבא שלי, אבל הוא קודם כול מסור, וחרוץ ודייקן.

מסיבת יום המשפחה נפתחה בדקלום מתוק, מלווה בתנועות, שלימדו את הילדים בגן. משהו עם "הבית שלי." ואחרי כן עוד אחד. ואז הזמינה הגננת את שירה, המורה לספורט, אישה צעירה ומאוד נחמדה, שהפעילה את ההורים והילדים בעזרת חבלים צבעוניים. פעם לרקוד עם הילד ולכרוף את החבל מסביבו, ואז להתיר, פעם להפוך את החוט לסוס, פעם לטבעת על הארץ, או לחלק ממין איקס מיקס דריקס שקופצים בתוכו.

זה היה מאוד יצירתי ולווה במוסיקה בהתאם. רק מה, אני אחרי שני שירים עשיתי לה סימן שתפסיק. היא הופתעה. "די," אמרתי לה,  "רקדנו שני שירים יחד, סבבה. אבל אין לי כוח יותר."

אבא מיד היסה אותי, גם שירה הביטה בי בתמיהה. למרבה המזל לא הקשיבה לי, אחרת הייתי מחרבן לילדים את מסיבת המשפחה בגן.

עם סיום ההפעלה, שברובה ישבנו אבא שלי עם הילדים על הספסל, מבחירתם של הילדים, בחיי, יצאנו לחצר, שם פרשו הסייעות והגננת שולחנות עליהם הניחו ההורים כל אחד מה שהביא לארוחת הבוקר הגדולה. אני הכנתי פשטידת גבינה, תירס וזיתים.

אכלנו, ואני חשבתי לעצמי מתי בדיוק התחילה האופנה הזאת, של הזמנת הורים לגן לשם הפעלתם יחד עם הילדים. למה זה בכלל מקובל, מי בכלל החליט שזה ראוי. אני לא זוכר שהפעילו את הוריי כאשר אני הייתי בגן. הם באו, ישבו וצפו בנו, הילדים, משחקים לפניהם. מה קרה פתאום שנתהפכו היוצרות, וההורים צריכים לשחק עם ילדיהם למול הגננת והמורה לספורט.

הערב שוחחתי על כך עם תלמידה שלי, שייסדה וניהלה בית ספר פתוח בצפון. היא צחקה ואמרה לי, שזה עדיף על פני התשת הילדים בלימוד המון שירי דקלום, כדי להרשים בהם את ההורים. והיא צודקת. גם זה עלה לי על העצבים בפעם הקודמת שהוזמנו לגן, אז עשו הילדים לפנינו סדרה ארוכה ומעייפת של כוריאוגרפיות שונות. אני זוכר שתהיתי אז לעצמי, מדוע מתישים אותם בחזרות ממושכות כל כך על סדרת תנועות, ודקלום, ומי בכלל צריך את זה.

אני מעדיף פי אלף את הבילויים שלנו.

הבוקר, למשל, החלטתי לבלות איתם קרוב לבית. אז נסענו לחפש את המערות השומרוניות, בקצה רמת אביב. את המערות לא מצאנו, אבל גילינו בפנינו שדות רחבים, מלאי עצים ופרחי בר, ציפורים וחרקים, שדות כמו פעם, כמו השדות של ימי ילדותי.

היה כול כך כיף להסתובב איתם בשדה, ולהראות להם דברים. למשל, גהרתי ליד צנון הבר, הראיתי להם את צורת הצלב של תפרחתו. "אתם יודעים, ילדים," סיפרתי להם, "לכל פרח יש משפחה, כמו שלכול ילד יש משפחה. יש משפחות שונות של פרחים. צנון הבר שייך למשפחת המצליבים, כי לפרח שלו יש צורת צלב."

אחרי כן הראיתי להם חמנית ומרגנית והצבעתי על ההבדל ביניהן, וקירבתי אותם אל פרג אדום שפרח שם, מוללתי עלה של טיון דביק והגשתי את אצבעותיי אל אפיהם, שיריחו אותן וצילמנו, כלומר דניאל צילם לפי הצעתו, פרפר ודבורה.

סיימנו את הטיול הזה בידיעה שעוד נשוב לשם הרבה. ואני אמרתי לעצמי בלבי, שאנסה לארגן שם פיקניק של הגן באחת השבתות הקרובות, אבוא עם שמיכה וארוחת צהריים וגם מגדיר צמחים וזכוכית מגדלת של צמחים, כדי ללמדם עוד על הטבע מסביבם. ושזה הרבה יותר מדבר אלי מדקלום או מהפעלה עם חבלים צבעוניים.

ובלבי הודיתי לדינה יגר ואסתר פז, שתי המורות לטבע מבית ספר "גולן" ברמת השרון, שהיו לוקחות אותנו לסיורי טבע מחוץ לבית הספר, אל שלוליות המים שנקוו בשולי הפרדסים ואל שדות הבר שצמחו שם, ומהן למדתי כול מה שאני יודע על פרחי בר, ציפורים וחרקים, ומלמד זאת כעת לילדיי.

ואחרי כן עוד הלכנו לבקר את חברתי עדנה, ושיחקנו שעה ארוכה בשני גני משחקים נהדרים ברמת אביב.

שיהיה לכם/ן שבוע טוב, חמים ונעים. ואל תשכחו להיכנס לדף הפרוייקט שלי באתר מימונה, ולסייע לי להגשים את חלומי, הוצאתם לאור בו-זמנית של שלושה ספרי שירה חדשים, שיכסו על פער שתיקה בן חמש עשרה שנים.

https://www.mimoona.co.il/Projects/3280

נותרו לי רק 22 ימים כדי לגייס את הממון הדרוש להגשמת החלום הזה. ואם אצליח לגייס עוד קצת אני מבטיח לכם, שאדפיס באותה הזדמנות גם ספר ילדים חדש. הספר של מיכאל ושל דניאל.

שיהיה לכם/ן שבוע טוב. אמן.