יומן מלחמה (58).
אני נורא נהנה מהחיים שלי כעת, אמרתי אתמול לרבקה, רק שאני יודע שאני חי במציאות מדומה, מתעתעת. הרבה לפני ה-7.10, לפני שלוש שנים ויותר, קיבלתי אזהרות אימה שתהיה חדירת מחבלים לתובל, ויאנסו בנו וירצחו בנו. כעת שבו וצפו מול עיניי.
היא אמרה שכדאי שנדבר על החרדות שלי. אמרתי לה שאפשר, אבל שהמציאות היא שמפעילה אותן מחדש, ואני נקרע בין האופי שלי, שור אופייני, ליהנות משגרת החיים, לקדש את הקיים, בייחוד בכול הנוגע לבית, לחומר, לחושים – ובין האינטואיציה הפנימית שלי, שאמנם נשענת על מורשתי כבן הדור השני לשואה, אבל מזהירה אותי ימים רצופים ללא הרף שאין ואסור שיהיה לי ביטחון בקיים, משום שהוא מציאות מדומה. שאין ולא יכול להיות לי ביטחון בהגנה של צה"ל על יישובי הצפון. שחיזבאללה יגיע הנה בדיוק כמו שחמאס הגיע ליישובי הנגב המערבי. שאנחנו בסכנה. שצריך לברוח מכאן.
אני פותח דווקא בזה, מפני שהמשך הפוסט שלי עוסק בשמחת היום-יום. בבישול. ואני פותח בזה, מפני שהעובדה שאכתוב כעת על בישול אין משמעה שלבי ערל כלפי משפחות החטופים, הנופלים, הנעדרים והמפונים. אני חושב עליהם מדי יום. קודם כול על עודד ליפשיץ היקר, שהיה אתי ב'על המשמר', והשבוע שמעתי את דקל נכדו בשיחה בגלי צה"ל, ואמרתי בליבי שהנכד הזה חכם לב ודעת, ושנפל לא רחוק מן העץ. אני חושב עליהם מדי יום ביומו, כול היום. ולבד מזאת, אני נאחז בציפורניים במציאות, ואחת הדרכים לכך היא בישול.
אם כן, דניאל בני אמר לי היום בארוחת הצהריים, אחרי שאכלו הוא ואחיו שוב את מרק הירקות וקוסקוס שהכנתי להם כבר אתמול, "אבא, אתה צריך ללכת למאסטר שף." חייכתי ואמרתי לו, שאני שמח שהוא כל כך נהנה מן האוכל שלי. מיכאל הוסיף, שעלי להכין את הקוסקוס בעצמי. אמרתי לו שאין לי כוח לזה, ואני מעדיף לקנות קוסקוס מוכן. "עדיף שזה ייצא מן האצבעות שלך," השיב מיכאל, "אין דבר שאתה לא יודע לעשות."
"יש הרבה דברים שאני לא יודע לעשות," תיקנתי אותו, "אלא שאני נהנה ללמוד. אתמול בלילה, למשל, צפיתי בסרטי אפיית לחם מחמצת, כדי להבין מה אני מפספס."
חשוב לי ללמד אותם ענווה, סקרנות וחקרנות.
שלשום הודיעה שכנתי ממול, האדריכלית דנה גולן, שיש לה ארבע דלעות גדולות, למי שרוצה. מיהרתי להירשם בין בני המזל שזכו בהן, חציתי את הכביש ונטלתי אחת, גדולה ומוארכת ושמנה, מן הספסל בכניסה לביתם, שם הניחה את הדלעות בארגז.
הכנסתי את הדלעת הביתה, שטפתי אותה, ואז הבטתי בתפארתה ותהיתי מה אכין ממנה. לא היה לי מושג. מעולם לא התמודדתי עם אתגר כזה, עם דלעת כה גדולה. עד כה הכנתי רק דלעת ערמונים בתנור, מרק דלעת חריף מנתח דלעת או מרק ירקות עם פָקוּס.
אמי זכרה לברכה לא הכירה דלעת, או לכול הפחות לא הכירה בה כירק לגיטימי לבישול. אבא יבדל"א לא אוכל ירקות מבושלים, אלא אם כן הם מרוסקים בבלנדר (גם במרק). כך שמלכתחילה אמי לא הכניסה ירקות 'מיוחדים' הביתה. כך יצא, שכול מה שידעתי על דלעת הוא, שמחוררים בה חורים לעיניים ופה, ומדליקים בה נר, כדי להפחיד ילדים בהלואין.
הפעם הראשונה שטעמתי מעדן דלעת היה אצל חנה חי, אימא של דודי, בן זוגי לשעבר-לשעבר. חנה בישלה ממיטב המטבח הטריפוליטאי, ארוחות המשפחה היו ועודן מתקיימות בימי שישי בצהריים, והשולחן היה מלא וגדוש במטעמים. שם הכרתי קובה אורז, שהתמכרתי אליה כליל, וצ'רשי, סלט דלעת חריף-חמצמץ. שאלתי מה זה, ונדהמתי לשמוע שזה עשוי מדלעת. אבל רק פעם אחת ניסיתי להכין אותו בעצמי, והוא היה רחוק מטעם הצ'רשי של חנה.
חיפשתי אפוא בגוגל אחר מתכוני דלעת, והגעתי לעשרה מתכונים עם דלעת, שהתפרסמו במדור האוכל בווינט. הנה זה כאן. https://www.ynet.co.il/food/recipies/article/sjeuewxbq. הכנתי לילדים מרק ירקות עם קוביות דלעת לקוסקוס, הכנית צ'רשי, וצליתי קוביות דלעת וראש שום כדי להכין ניוקי דלעת. סימנתי לי בזיכרון הסקרן את הקובה דלעת. בסוף יצא, שנזכרתי בכך שיש לי שאריות פסטה אדומה במקרר, ואמרתי לעצמי, שבמקום להכין ניוקי דלעת פשוט אוסיף את השום והדלעת האפויים לפסטה, עם קצת צ'ילי חריף, וודאי איהנה מזה כארוחת צהרים. וכך היה.
בו בזמן נותרו לי עוד איזה 250 גרם קוביות דלעת. אז בישלתי אותן היטב, הוספתי להן חתיכת ג'ינגר מיובש אחת קצוצה לחתיכות קטנטנות, סוכר, בערך 3/4 כוס, רבע כוס תחליף סוכר, קצת מים, והכנתי ממנה ריבה, שיצאה פשוט מהממת.
כך יצא שהכנתי ארבעה תבשילי דלעת ביום אחד. ואכלתי מכולם. ובסוף היום הבנתי שרמת הסוכר שלי עולה, כנראה מפני שאכלתי ריבת דלעת, כי הדלעת עצמה דווקא מומלצת לחולי סוכרת מפני שהיא מורידה את רמת הסוכר בדם. כך או כך, בהחלט גיליתי את תענוגות הבישול של דלעת, וודאי אחזור על כך בהקדם.
לפני שש שנים זרעתי פקוס, והוא צמח נהדר. לפני שנתיים זרעתי פה דלועים, אך כנראה עשיתי זאת מאוחר מדי בעונה. הם הוציאו שתילים, אבל לא יצא מהם כלום. בכל פעם שהשתמשתי בדלעת שמרתי את זרעיה, וכעת יש לי המון זרעי דלעת לזריעה באביב. הלוואי וינבטו וישגשגו כאן. זה ישמח אותי מאד בחורף הבא, אם יבוא עלינו לטובה, בעזרת השם. כי פה, בגליל, אי אפשר לדעת דבר. לא אם יגיע החורף, לא מה ינבוט בחצר ומה יצמח בה. צריך לעבוד קשה, לקוות ולהתפלל.
שיהיה לנו סוף שבוע רגוע עד כמה שאפשר, ושיחזירו כבר את החטופים, אמן.
