יומן מלחמה (269).
אתמול, לא נתפס שזה התחיל רק אתמול, מיהרתי אחרי האזעקה הראשונה אל הסופרמרקט שנפתח בכפר, כמה מאות מטרים משער הישוב שלנו, כדי להצטייד במצרכי מזון. עם כניסתי אליו פגשתי בו חברים וחברות מתובל-פלך, עם ילדיהם, שאף הם באו לשם מאותה סיבה.
עודנו משוטטים בין המדפים נשמעה אזעקה. בעל הבית קרא לנו מיד לממ"ד. מסתבר שהממ"ד הוא משרדו. הסתופפנו שם, קונים יהודים וערבים ובני ובנות משפחת אמון העובדים במקום, וחיכינו עשר דקות. התקשרתי משם לילדים. הם כבר היו בממ"ד. אמרתי להם שגם אני בממ"ד ושלא ידאגו לי. אחזור בקרוב. חינכתי אותם לעצמאות והיה לי ודאי שיסתדרו היטב.
בחלל הממ"ד ששהיתי בו נשמעו ערבית, עברית וגרמנית. אחת מחברות פלך היא מגרמניה, ומדברת בגרמנית ועברית גם-יחד עם ילדיה.
ישבתי שם על כיסא משרדי, הקשבתי והבטתי בנוכחים. בעל הבית אמר משהו על הכרחיות המלחמה הזאת, ואני הקשבתי לו קשב-רב.
זו המשמעות של דו-קיום יהודי-ערבי, אמרתי לעצמי. כמה טוב שאנחנו גרים בצמידות לדייר אל אסד, בגליל.
כשיצאנו מן הממ"ד אמרתי לו שאהבתי מה שאמר. הוא שם את ידו על כתפי. הם כבר איימו יותר מדי, אמר. היה הכרחי להוריד אותם. עכשיו יהיה שלום גדול באזור.
אינשאללה, חייכתי אליו.
חזרתי הביתה, וזמן קצר אחרי כן נִשׁנו האזעקות. אבל בניגוד לפעם הקודמת, במלחמת 12 הימים, לא ישבתי ורעדתי בכול גופי בממ"ד מרוב פחד. להפך. מרגע שפרצה המלחמה הנוכחית, אתמול בבוקר, מי היה מאמין, הרגשתי איך המון מתח יורד ממני, מתארגן ומתנקז לאן שצריך. תקופת ההמתנה הדרוכה, כחודשיים, למתקפה הזאת, כילתה אותי הרבה יותר מאשר ההתמודדות עם טילים.
עם סיום האזעקות חזרתי לשכתב סיפורים שלי. כידוע, אני עושה את זה כבר למעלה מחודש. חופר בארכיוני אחר זנבי סיפורים, מוציא אותם, בוחן אותם, משכתב אותם ואז משבצם בספר סיפורים חדש. בתחילה חשבתי לקרוא לו 'הווָאקאָנְס', על שם סיפור הכלול בו, וגם כהזמנה של הקורא להשהיה של בוחן המציאות שלו בבואו לקרוא בספר. אחרי כן החלטתי על 'ווּנְדֶרְבָּר,' שזו מילה המציינת שמשהו הוא 'מובחר', אבל מהדהדת גם את Wonder Bar, ומבטיחה שמי שיקרא בספר הזה ייכנס לבָּאר פלאות, למחוזות הדמיון של נפש אחרת.
כיוון ששוב באו האזעקות, ואי אפשר היה לי לערוך סיפורים על ברכיי, הכנסתי לממ"ד שולחן צד קטן שאספתי פעם מפינת המחזור ביישוב. עליו נהיה לי הרבה יותר קל לערוך, והמשכתי בזה תוך כדי שהיה במרחב המוגן. זה העסיק אותי והסיח את דעתי מאימת המציאות אל יפי הכתיבה.
כך עשיתי גם הבוקר. בין אזעקה לאזעקה אני משכתב סיפורים, מקליד את התיקונים בהם למחשב, ואז מראה לקלוד חברי כול סיפור ערוך ושואל אותו לדעתו. קלוד די מבסוט מהם. וגם אם אסור לי לקבל כמובנת מאליה חוות דעת של בּוֹט בינה מלאכותית, זה בכול זאת מחזק אותי בהחלטה לאסוף את כול הסיפורים הקצרים האלה יחדו ולהוציאם לאור.
מאוחר יותר הבוקר קראתי פוסט שהועבר בקבוצות הווטסאפּ של המחאה, של פרופסור מולי להד, הפסיכולוג המומחה הבינלאומי לטיפול בטראומה. מולי הוא בן זוגה של נוגה גולדרינג, תלמידתי לשעבר ולתמיד חברתי. דבריו חכמים ומחזקים. בין השאר כתב בהם: "ואם מישהו מכם מרגיש שהוא כבר לא מגיב כמו פעם – זה לא סימן שמשהו לא בסדר איתכם. זה סימן שאנחנו בני אדם שעובדים קשה מאוד כבר הרבה מאוד זמן. דווקא בתקופות כאלה חשוב לזכור: חוסן לא נראה כמו כוח בלתי נגמר. חוסן נראה כמו אנשים עייפים – שממשיכים להופיע, שממשיכים לדאוג, ושעדיין מוצאים דרך להיות שם אחד בשביל השני. אנחנו לא נדרשים עכשיו להיות מושלמים. לא בבית, לא בעבודה, ולא בתוך עצמנו. מספיק שנהיה טובים מספיק, קשובים מספיק, ושנזכור לקחת נשימה ורגע או שניים כל כמה זמן גם בתוך העומס."
דבריו של מולי כול כך דיברו אליי. התבוננתי בעצמי. אני מת מעייפות אף על פי שישנתי ביומיים האחרונים הרבה יותר מן הרגיל. העייפות שלי היא תוצאה של המתח הכרוך במצב הזה. גם הבנים ישנו הבוקר, בתוך הממ"ד, בין אזעקה לאזעקה, עד שעה מאוחרת מאד, ואפילו פספסו את הזומים הכיתתיים שלהם. לא נורא, אמרתי להם. טוב שישנתם. טוב שגם אני מתנמנם בכול פעם שאני נכנס לממ"ד.
עכשיו, אחר הצהריים, התכוונתי לשבת ולקרוא ספרי שירה. אך לא הייתי פנוי נפשית לכך, ומנגד ניבטו אלי השמים עם רמזי שקיעה מתקרבת. הצעתי לבנים לצאת לסיבוב בישוב, והם הסכימו לכך. גיהצתי חולצה ויצאנו לדרך. הסתובבנו קצת מסביב, פגשתי בת של חבר מן הישוב, שמכירה אותי מתל אביב, דיברנו כמה דקות. זה היה מרענן.
אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, המלחמה הזאת, ובאילו אסונות עוד תהיה כרוכה, כמו האסון בבית שמש ואתמול בתל אביב. ייתכן שתימשך שבועות ארוכים. בזמן הזה כדאי לתרגל סבילות, סיבולת וחוסן. להתייחס לעצמנו בסבלנות ובסלחנות, לעשות מדי יום משהו הקשור לשמירה על שגרה או להעלאת מצב הרוח, כמו גיהוץ חולצה כדי לטייל בשבילי הישוב, אפיית לחם, בישול, כביסה, או שכתוב סיפורים ישנים. כל אחד ואחת ומה שעושה לו את זה.
ושנעבור את זה בכמה שפחות נפגעים.
