החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (186)
קשה לקרוא ספר חזיונות גאולה, כששני הבנים שלי מתקוטטים ביניהם. כזאת גיליתי הבוקר, בשעה שההנתי להאמין כי כך אוכל לעשות, והתכוונתי להשלים קריאתי בספרון היקר הזה, ואז לילך ממנו אל הכתיבה.
הבוקר התחיל נחמד. כשקמתי הבנים כבר היו ערים, והצעתי להם לגשת יחד לאימון בחדר הכושר. יצאנו לשם בחדווה. הבנים ואני עשינו מתיחות, ואז כול אחד מאתנו בחר איזה סטים לעשות. זה כבר נהיה עניין של שגרה, במהלך חופשת הקיץ, אימוני כושר משפחתיים. הבחורים רוצים להיות חטובים ושריריים, והם רק עולים כעת לכיתה ה'. קשה להאשים אותם. המודלים שלהם הם יו-טיוברים בני עשרים-שלושים, חתיכים ומושכים כשלעצמם עד כדי הסבת מבוכה לָהורֶה, המגניב אליהם מבטים עורגים אגב עבודות הבית.
אבל אחרי ארוחת הבוקר, כשההנתי לחשוב שאוכל לשבת בחצר ולקרוא בנחת בספר הזה, זו לי כבר הקריאה השלישית בו, ישתבח פרופ' אבי אלקיים על פועלו בזה, התחילו עולות מחדרי הילדים בקומה השנייה צעקות וזעקות וקולות מריבה. בתחילה רק קראתי להם מן החצר שיירגעו, כי אינני יכול לקרוא ככה. אך משהזעקות רק גברו עליתי למעלה לראות מה קורה.
איכשהו, מבליל ההאשמות ההדדיות, הבנתי שמיכאל התכוון לפנות כוס תה משולחן הסלון, מסביבו הם רובצים כל אחד על ספתו, ובטעות, או שלא בטעות, שפך מעט ממנה על אחיו. דניאל אמר לו 'צפה פגיעה' (מאיפה בכלל הוא לקח את הביטוי הזה?), עלה לחדרו של אחיו וניתק לו את משוש חייו, המחשב שלו, מכול חוטיו ומתקניו, וגם מן החשמל. מה שכמובן שיבש את משחק הפורטנייט, שהוא מרכז חייו של מיכאל.
התיישבתי מול דניאל, שישב על המיטה בחדרו. שאלתי אותו האם אכן ניתק את המחשב של אחיו. הוא אמר שכן. ואגב, הוא לא רק ניתק אותו אלא גם הניף אותו והכניס אותו אל תוך ארון הבגדים של אחיו. אמרתי לו, שזה לא מקובל עלי, הדבר הזה. הוא השיב שיעשה מה שהוא רוצה. תפסתי בידיו, הישרתי עיניי אל עיניו, וצעקתי עליו שלא, הוא לא יעשה מה שהוא רוצה.
ואז יצאתי מחדרו אל החדר של אחיו. הוצאתי את המחשב מן הארון, ביקשתי ממיכאל שיביא את התרסיס של חומר הניקוי לחלונות וגליל נייר סופג כדי לנקות את שולחנו המזוהם בזנבות מקלות של סוכריות ושאריות אריזה של סוכריות על מקל, אבק ועוד, ובזמן ששמעתי את דניאל טורק ונועל אחריו את דלת חדרו עמדתי והתרתי את סבך החוטים של העכבר, המקלדת, המצלמה, המיקרופון, הרשת, המסך של מיכאל.
ואחרי כן ניקיתי לו את השולחן, והבהרתי לו שזו הפעם האחרונה שאני עושה את זה, וכעת שינקה את הכוננית ליד מיטתו ואת החלונות בחדרו, בזמן שאני מחבר את המחשב שלו מחדש.
כשירדתי למטה כבר שכחתי מן הרצון לכתוב. לפחות סיימתי את קריאתי השלישית בספר הזה, ואת הסימון של דברים חשובים בו. גם זה משהו. ואז נפניתי לערוך עוד כמה שירים נפלאים בספרה של משוררת, שאני עובד אתה כעת, עוד כמה סיפורים של סופר נהדר, שאני עורך במקביל את ספרו, ולטפל בהעלאה לאתר 'עברית' של ספרי השירה האחרונים שראו אור בהוצאת שופרא שלי.
ידיי מלאות, אין מה לדבר. תודה לאל על כך. אבל אני משווע כבר לסיומו של החופש הגדול, כדי שאוכל לשבת לכתוב בשקט את ספרי הבא. יש לי בו כול כך הרבה עבודה, שאני כבר משתוקק להיספג בה, ובו, ולעבוד.
ובע"ה, יפה בן דוד, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, גם זה עוד יקרה.
נ.ב.
מהבוקר נוספו עוד שני תומכים ותומכות לקמפיין המימון של ספר הילדים החדש שלי על פונדקאות, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל." אנו עומדים כעת על 234 תומכים.ות ו 84% תמיכה. זה מדהים וממלא אותי בהכרת תודה כלפי כול אחד ואחת מכםן. אבל חסרים עוד 6151 ש"ח עד להגעה לסכום היעד של הקמפיין, המתנהל במתכונת 'הכול – או לא כלום', כדי להבטיח את הפקת ספר הילדים החדש שלי במלוא יופיו.
נותרו רק עוד 18 יום לקמפיין, ושעון החול הולך ואוזל. מי יעזרו לנו לסגור את פער ה 6151 שקלים, כדי להבטיח שהקמפיין יושלם ויגיע ליעדו? היכנסו לקמפיין ותמכו. ואנא, שתפו והפיצו בין חבריכם וחברותיכם. תודה, אילן.
