תבינו, אני כל חיי כותבת. אני הפראיירית שבכל מסגרת ובכל טכס, בראש השנה וביום הזיכרון, בעלייה על הקרקע ובפגישת השנתון, מקבלת על עצמה לכתוב את דברי הברכה/ הפרידה/ההספד/החנופה. אף פעם לא כאבה לי היד. אמרתי בליבי: "נראה אותך!"
וכך, כמו שאתם כבר יודעים, נכנסתי בנובמבר ההוא, נרגשת ומלאת ציפיות לבית איילה המפואר, ונפלתי אל תוך המרתף הצפוף והגדוש בעשרים נשים מבוגרות ובשני גברים שאחד מהם הוא המנחה.
מאז עברנו יחד כמה מחזורים של סדנא. חברים עזבו ונוספו אחרים. אני לא הולכת לסקור כאן את כל הקורות… אתם מכירים את זה כמוני.
מה שכן חשוב לי לומר לכם, חברי לסדנא, אפילו אם אתם כבר יודעים, זה עד כמה תרמתם לתנופה שלי ככותבת.
אילן, אתה מורה מעולה. נדיב ורגיש וכן. במהלך הסדנאות שהייתי תלמידתך הרגשתי שאתה נותן לנו מעצמך. נתינה אמיתית ושלמה.
אני, "הכותבת המדופלמת", מצאתי את עצמי מולךָ כתלמידה בכיתה א', לומדת את סודות הא'-ב' של הכתיבה, ובהדרגה משנה את הרגלי הכתיבה שלי ומוציאה מתחת ידי טקסטים שאפילו אני הייתי מרוצה מהם. עולם חדש מופלא. (עכשיו אני שומעת את אילן אומר: "באמת, מרית, תמצאי ביטוי אחר, זה כל כך נדוש.")
באחת הפגישות הראשונות באסכולות אמרת לנו "תורידו מהכתפיים שלכם את הצנזור, את המבקר." ואני, מה קרה לי? לא רק שיושב לי צנזור על כתף שמאל ומבקר על כתף ימין, עכשיו יש לי גם אילן על הראש!
בתודה ובהערכה רבה,
מרית."
*
