סטונר

לספרו של ג’ון ויליאמס, “סטונר” (ידיעות ספרים. תרגום: שרון פרמינגר), הגעתי דרך המלצה של אחת מתלמידותיי. כשראיתי, שעל כריכתו מתנוססת הביקורת מן הניו יורק טיימס, “סטונר הוא יותר מרומן גדול: הוא רומן מושלם,” נתקפתי בסקפטיות. אינני אוהב לקרוא בספר, שכבר חזיתו מכריזה עליו כמושלם. אבל אני מוכרח להודות שנשביתי בקסמו די מהר.

“סטונר” הוא רומאן איטי, מאופק וכבד ראש. הוא מספר את סיפור חייו של נער חווה אמריקאי, לפני מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מלחמת העולם השנייה, ועוקב אחר תהליך היהפכותו מנצר למשפחת חקלאים קשת יום לפרופסור לספרות אנגלית, נישואיו, שברון יחסיו עם אשתו ובתו, התאהבותו בתלמידה – והתמודדותו עם קונפליקט קשה עם עמית אקדמי. יותר מכך לא אספר, כדי לא לפגום בהנאת הקריאה.

אבל אף על פי שיש כאן דמות ברורה, יש פרוטגוניסט ויש אנטגוניסט וקונפליקט עז ורב יצרים שמתלקח ביניהם, זהו אינו ספר עלילה במובנו המקובל. ראשית, מפני שהוא מסופר מנקודת המבט של סטונר, וסטונר הוא איש מאופק, כמעט כבוי, מין גיבור פסיבי, שבקושי נענה לאתגרי החיים, עד שהם ממש מכריחים אותו לפעולה, וגם אז פעולתו חרישית וממועטת. אבל עזה. שנית, סגנון הסיפר כאן מלא תיאורים מדוקדקים, מפעילים את מרב החושים. בתחילה הם מעוררים רושם עצום בלב הקורא. בשלב מסוים הם עשויים להתיש. אבל הם ממחישים עד מאוד הן את תפיסת העולם של סטונר, הן את אופן קליטתו את המציאות – והן את כשרונו המובהק של הסופר.

בסופה של קריאה, נותרתי עם תחושת מתיקות ושלווה עמוקה. חשתי מנוחם, משום מה. מפני שיש משהו באופן שבו סטונר תופס את העולם, מקבל אותו ומגיב עליו, שמעורר בקורא רצון להיות קצת כמוהו. מאופק, לא איש קצוות, הטועם מן העולם במתינות וגם לא מתיר לו לעבור על גבולותיו.

נדמה לי, שזהו ספר חובה לכל תלמיד כתיבה, מפני שהוא מלמד איך כותבים מנקודת מבט, איך מאפיינים דמות לעומק, איך עובדים עם תיאורים ורשמי חושים, איך מעבירים רקע היסטורי ונסיבות מן התקופה, מבלי לשעמם, ובעיקר, איך מחזיקים את החוט הדק והסמוי מן העין, המושך את ליבו של הקורא אל הדמות ואל עלילתה, גם מבלי שהיא נתפסת לדרמה גדולה.

כתמיד, תרגומה של שרון פרמינגר מענג מאוד את הקריאה.