התנגדות ושמחות אחרות (71).
על פי טיוטת הצעה של אנשי הנשיא, שהגיעה היום לתקשורת, המחיר של ‘עצירת’ חוקי ההפיכה המשטרית (פסקת ההתגברות, שינוי מעמד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועוד) הוא שעילת הסבירות לא תחול על הצעות הממשלה, וכי שרים יוכלו לפטר יועצים משפטיים ולמנות יועצים מטעמם. יש אוזניים שלהן זה אולי יישמע סביר, סוג של פשרה שניתן לחיות אתה. אבל זה איום ונורא.
ברגע שעילת הסבירות לא תחול על הצעות הממשלה, כול גדרות ההגנה של בג”צ על האזרח ועל הפרט תיפרצנה. לא ניתן יהיה לבטל החלטת ממשלה מחמת היותה אי שוויונית. למשל, ההחלטה להרחיב ישובים קהילתיים בנגב ובגליל עד לאלף משפחות יהודיות בלבד. החלטה זו היא גזענית, שומרת על ערביי ישראל כלואים בכפריהם, מבלי שתהיה להם ולצאצאיהם היכולת לצאת מתחום מושבם, להתערות בחברה הישראלית ולשנות את מעמדם החברתי והכלכלי.
הצעת חוק זו מצטרפת להצעת חוק אחרת, המתגלגלת בכנסת כבר שנים ארוכות, וקיבלה משנה תוקף מכוח חוק הלאום המשוקץ: הצעת חוק רשות מקרקעי ישראל, תיקון – הקצעת קרקעות בנגב ובגליל לחיילים משוחררים ומשרתי שירות לאומי-אזרחי. הצעה זו קובעת כי “הרשות תקצה לחיילים משוחררים או למשרתים בשירות לאומי-אזרחי שסיימו את שירותם, בלא תמורה, קרקע לשם בניית בתי מגורים ביישובים שבתחום אזורי עדיפות לאומית או ביישובים חדשים שיוקמו לשם כך, בשטחים פתוחים בנגב והגליל.”
כשלעצמה זוהי החלטה יפה. אבל מימושה יביא בהכרח לצמצום אדמות הכפרים הערביים בישראל, והצטרפות שני החוקים הללו יחד – הקצאת הקרקעות וקיומן של ועדות קבלה ביישובים – להקמת יישובים חדשים ליהודים בלבד. זה, בתורו, יעצים את האפליה של החברה הערבית, ידחוס עוד יותר את האוכלוסייה בכפרים, וייצור תנאי עזיבות חברתית, שיביאו להתפרקות חברתית, לעבריינות ולפשיעה.
באותה מידה, יכולה לבוא החלטת ממשלה, שהורות להט”בית לא תוכר כהורות במשרדי הפנים, החינוך, הבריאות והרווחה. כלומר, שהמעמד החוקי של הורה לא ביולוגי לא יוכר בהם לצורך טיפול בילדים. במידה ולא ניתן יהיה להכיל על החלטה כזו את עילת הסבירות תוכל המדינה לשלוח פקידי סעד לבחינת משפחות גאות, ולהודיע, למשל, כי משפחות אלה אינן ממלאות את התנאים המיטביים לגידול ילדים ולכן על המדינה להציל את הילדים מידי הוריהם ולהעבירם למשפחות אומנה. או, שהורה לא ביולוגי לא יוכל ללוות את ילדיו בטיפולים רפואיים, באשפוז רפואי, או לכונן דיאלוג עם המחנכת של הילד/ה בבית הספר, מפני שהורותו, המוכרת על ידי בג”צ, אינה מוכרת על ידי המדינה.
הדברים הללו הם רק דוגמאות, אבל הם מבוססים על מציאות. ההחלטה לשנות את החוק בנוגע לישובים קהילתיים כבר נמצאת בחקיקה. אני מאד מקווה שההחלטה לפגוע במשפחות גאות לא תיכתב ולא תקודם. אך אין בי שום ביטחון או אמון בממשלה הזאת ובמרכיבי הקואליציה, שהדברים הללו ייוותרו בגדר סיוט בלבד.
פיטורי היועצים המשפטיים בידי שרים והחלפתם בעורכי דין מטעם, רק יקלו במצב שבו עילת הסבירות לא תופסת החלטות על מימושן. בימים כתיקונם, בדמוקרטיה מתוקנת, תפקיד היועץ המשפטי היא לבחון בקפידה את מדיניות השר ואת החלטותיו, ולהעמידו על מקומו בכול רגע נתון שבו הוא חורג מגבולות החוק והסבירות. ברגע שהיועץ המשפטי יהיה מינוי פוליטי, גם בלם מעט זה ייעלם.
בהינתן הדברים האלה ברור כי נוסח הפשרה שמציעים אנשי צוות בית הנשיא ליישוב הקונפליקט בין הקואליציה לאופוזיציה, ובין הציבור שוחר הדמוקרטיה לבין הציבור שוחר המשטר הסמכותני והתאוקרטי, הוא נוסח איום ונורא, המאפשר את מימוש ההפיכה המשטרית בכלים אחרים.
לפיכך גם ברור שכול רגע שנציגי האופוזיציה יושבים על המדוכה בבית הנשיא, ובכלל מוכנים לקבל לידיהם הצעות פשרה משוקצות כאלה, הם מקנים בזה לגיטימציה לעמדות הקואליציה, לשאיפות ראשיה ולכוונתם לממשן.
ראשי האופוזיציה כבר נכשלו מספר פעמים בשנים האחרונות בהתמודדות הרפה שלהם עם הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים. זה התחיל בהצטרפות בני גנץ לממשלת נתניהו, המשיך בהימנעות האופוזיציה, עם הגעתה לשלטון, מחקיקת חוקי הנאשם, המשיך באי הניסיון שלה לקיים הצבעת אי אמון קונסטיטוציוני כשהיה הדבר אפשרי, בהסכמי הקיזוז שלהם עם הקואליציה, כך שאפילו לא ניסו לנצל את הימים האחרונים, שבהם נעדרו שרים וח”כים מן המשכן לרגל נסיעתם למפגן התמיכה בישראל בניו יורק, להצבעת אי אמון, בכך שלא יצאו בליל גלנט בקריאה שהממשלה הזאת אינה לגיטימית, הכנסת מבוזה, וחדלו מלהשתתף במליאה ובישיבות הוועדות, והשיא הוא בהסכמתם ליפול למלכודת ההידברות בבית הנשיא, שכול זב חוטם בקואליציה שב ואומר, כי אם לא תסתיים ההידברות הזאת בפשרה, כפי שהקואליציה רוצה בה, חוקי ההפיכה המשטרית ייחקקו, וממילא איש לא התכוון לעצרם.
כתבתי כבר לפני מספר חודשים כי אין זה הזמן להידברות, אלא להתנגשות ברורה בין שתי ברירות, שני מחנות, שתי השקפות עולם. זאת, לא מפני שאני שש לקיטוב ולפילוג, וחלילה למלחמת אחים, אלא משום שאני מאמין באמת ובתמים, שישנם מצבים בחיים, שבהם קונפליקט חריף חייב להיות מוכרע לכאן או לכאן. שלא תמיד ניתן למצוא פשרה בין הצדדים הניצים, ולעתים עצם החיפוש אחר הפשרה הוא חלק מן העוול.
כך הדבר כעת. ולכן ראשי האופוזיציה, אם הם חפצים לשמר את כוחם הפוליטי גם לבחירות הבאות, ולא לאבדו כליל, חייבים לסיים מיד את ההידברות המגונה הזאת, לצאת מן הכנסת ולהצטרף לשורות המפגינים.
