על הורות ועל חרדה, וגם על הילינג והתמרת אנרגיות.

    בימים האחרונים מיכאל התלונן על כאב ראש. לעתים ממש כשהתעורר, לעתים במהלך היום. מזה יומיים הוא גם מתלונן על כאב בשוק רגלו הימנית, עד כדי כך שהוא מתקשה ללכת. זה הבהיל אותי מאוד. אם בהשפעת המתחולל במחלקת הילדים האונקולוגית ב'הדסה,' ותמונות וסיפורי הילדים משם, ודאי משום שאני חרדתי מטבעי, ומחשבתי תמיד לוקחת אותי לקצוות, נחרדתי מאוד. דמיינתי את הנורא מכול.

     "מיכאל, אם ימשיך לכאוב לך, אחר הצהריים ניסע לרופא בכרמיאל," הבטחתי לו בדרכנו לגן, יד ביד.

     כשנכנסנו לגן הייתה יעל הגננת עם ילדים מעטים. עדכנתי אותה בכאב ברגלו הימנית של מיכאל.

     "אה," היא אמרה, "אלה ודאי כאבי גדילה."

     הבטתי בה מופתע.

     "מיכאל, אתה צומח, ולפעמים זה כואב. אבל בסוף תהיה גבוה ותלך לשייטת," חייכה אליו יעל.

     "ינעל אבוק, לא שייטת, רק 8200!" צחקתי למולה. "אני מכין אותם לזה כבר מעכשיו!"

     ואז קרה דבר מעניין.

    "מיכאל, מתחשק לך לעשות איתי פאזל? גש תביא אחת מן הקופסאות השקופות," הציעה יעל למיכאל.

     מיכאל ניגש למדף שעליו מונחות תיבות שקופות ובהם חלקי פאזל, והביא אחת מהן אל השולחן.

     "הפוך את החלקים ותיכף אשב איתך," אמרה יעל למיכאל. "בעצם, אילן, כמה זמן יש לך? אולי תשב אתה עם מיכאל ותעשו את הפאזל?"

     "אין לי, אבל אשאר," אמרתי לה.

     באותו רגע ניגש אלי דניאל.

     "אבא, אני רוצה לשחק איתך בקוביות העץ הגדולות."

     "אז אני מציעה שאבא יהיה חמש דקות עם מיכאל בפאזל ואז חמש דקות עם דניאל בקוביות," אמרה יעל.

     התיישבתי מול מיכאל, גם יעל התיישבה איתנו. מיכאל סידר במיומנות חלקי פאזל בלי להיעזר כלל בתמונה. אני תמיד העמדתי להם תמונה למולה עליהם לבנות את הפאזל. רק הבוקר גיליתי את הטריק הנפלא הזה, בגן צבר בתובל – אין תמונה. וכך על הילד לפתח את החשיבה והקואורדינציה והמוטוריקה שלו, ולמצוא לבד את הקשר בין חלקי הפאזל.

     עבדתי קצת עם מיכאל ואז קמתי מן השולחן ועברתי לדניאל. הוא ביקש ממני לעזור לו לגרור אל מרכז החדר קוביות עץ גדולות, ענקיות.

     "אבא, אתה יודע מה אני בונה?" שאל דניאל.

     "באר? כיסא? בית?"

     "לא, אני בונה צוללת," הבהיר לי דניאל. ואז ניגש לערמת מכשירי החשמל המקולקלים, שיש בגן למשחק, ושיבץ כמה מהם על דופנות הצוללת. "בינתיים תמשיך לבנות אותה כשאני מסדר את הציוד," ביקש.

     "אם ככה זה הפריסקופ של הצוללת," אמרתי, והעמדתי עליה גליל עץ על ראשו.

     כשסיימנו, ניגשתי אל יעל, הצמדתי כפותיי וקדתי בפניה. "תודה רבה על מה שהתרחש כאן," אמרתי לה.

     "מה? מה קרה?" הופתעה.

     "לימדת אותי משהו מאוד חשוב הבוקר," אמרתי לה. "אני מבקש ממך שתזכירי לי בכל בוקר שאני מביא את הילדים לגן להשתהות איתם קצת. את יודעת מה, אקבע את זה כבר עכשיו. בימי שני, רביעי וחמישי, שבהם אני לא מלמד בבקרים, אשאר איתם קצת בגן לבנות יחד דברים."

     יעל קיבלה זאת בברכה, ואני יצאתי מן הגן מתרונן. פתאום הבנתי משהו עמוק מאוד, שגם המדריכה להורות שלי מדברת עליו מזה כמה חודשים. אני לא הבנתי אותה לעומק, רגשית, עד הבוקר. עכשיו זה נקלט בי בבת אחת – אני גדלתי כבן בכור בבית של ניצולי שואה. הדבר הכי חשוב היה לשרוד, ומה שהבטיח את ההישרדות הוא החרדה. אבל החרדה הפכה אצלי לטבע שני, ובמשך חמש השנים הראשונות הללו, מאז נולדו לי ילדיי, חינכתי וגידלתי אותם מתוך חרדה. כל הזמן חרדה. שלא יטבעו, ולא יתחשמלו, לא יחטפו כוויה מאש או ממים רותחים ולא יידרסו, לא יפלו מן הקומה השנייה ולא יניפו איש על רעהו שום כלי חד, שמא חלילה יתעוורו או יידקרו או השד יודע מה.

     משהו עמוק מאוד השתבש והתבלבל אצלי. חשבתי שחרדה מבטאת אהבה, שחרדה היא תנאי הקיום הבסיסי להורות טובה, מזינה, מספקת.

     אל אלוהים, כמה שטעיתי.

     רק הבוקר הבנתי, בחיי שרק הבוקר הזה, שהורות היא לא חרדה, אלא ההפך מזה. ושהפגנת חרדה מתמדת לילדיי לא מזינה אותם, אלא מערערת אותם. ושכל מה שהם זקוקים לו זה אבא שמשחק איתם כמה דקות בבוקר ומחבק אותם הרבה במהלך היום. לא צועק וממשטר אותם מרוב חרדה, אלא זורם איתם ומזמין אותם לעשות דברים יחד, או משחק בדרכם שלהם.

     יש לי עוד כול כך הרבה מה ללמוד. אבל אושריי שיש לי מורים קטנים של דעת בשביל זה, וצוות חינוכי שמאיר את עיניי. תודה לאל שכך הדבר. באמת תודה לאל.

     הערב, כשנשכבנו במיטות, מיכאל נרדם מיד. דניאל ביקש סיפור. אז קראתי לו סיפור, ומכיוון שעוד היה ערני, עשיתי לו תרגיל בדמיון מודרך. את התרגיל הזה למדתי מקלטת של ליאורה גיל לפני שנים רבות, ואני משתמש בו בסדנאות הכתיבה שלי. עם דניאל עשיתי רק את חציו – שיט של דניאל ושל אבא ברפסודה על ים רוגע, הגעה לחופו של אי, ובו יער, ובתוכו עצים ופרחים, תוכים וקופים וחרקים, ובריכת סלע טבעית עם מפל קטן, שטבלנו בו, התייבשנו וחזרנו כל הדרך חזרה ברפסודה הביתה, כדי לישון.

     דניאל נרדם, ואז נפניתי למיכאל, ובאופן הכי טבעי בעולם פשוט הנחתי את כפות ידיי מעל הילתו, בחלק שמעל שוקו הימנית, שטפתי את רגלו באור ואז חבשתי אותה בתחבושת אור כחול. רגלו רתעה מתוך שינה, ואז רגעה, נעטפת בחום שקרן מכפות ידיי, ואני ידעתי שאני מבריא אותו, מסלק מגופו את הכאב, וממיר בתוכי את החרדה – באהבה.

     קצת לפני שהחלה הסדנה נשכבתי על הארץ. עשיתי מדיטציה, וזימנתי לעצמי מרפא. מזה זמן אני מרגיש תעוקה בגרון, ומטפל בה באמצעות דמיון מודרך. אתמול הרופאים שלי ניתחו את המקום וניקוהו, והזרימו אליו אור כחול. היום נשכבתי מתחת למנורה כחולה ירוקה, שהקרינה אל גרוני אור, שהרגיע את המקום שמתח הצטבר בו, ואחרי כן רחצתי באמבטיית אור כחול ירוק. זה היה מרגיע בצורה בלתי רגילה.

     כמה שעות אחרי כן, כשאחת המשתתפות בסדנת הכתיבה שנפתחה הערב בביתי בתובל, נאנקה מכאב מפני שנתקעה בברכה היום במדרגה, ביקשתי ממנה רשות, ומשנעתרה לי הנחתי את ידיי מעל ההילה שלה, באזור הברך, ולמשך חמש דקות הקרנתי אליה אור כחול, ואחרי כן גם חבשתיה בו.

     "תודה רבה, זה חם ונעים כול כך," היא אמרה.

     ואני חייכתי בלבי, וידעתי שעברתי היום שלב משמעותי מאוד בהתפתחות שלי, כאדם וכהורה, כמורה וכמרפא. ועל הצד הזה בחיי עוד אכתוב בקרוב.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב.