רחש הרוח בשקט לילי

   שקט בכרכום. ממרפסת הצימר שאני יושב בה נשקפים אורות ישובים רחוקים, על הרכס ממול. בחצר עוברת רוח גלילית ערנית בין ענפי העצים בבוסתן עצי הפרי, והעלים מרשרשים. ברקע ניתן לשמוע גם זמזום חרישי של מכשירי חשמל כלשהם, המיית מכונית חולפת, זהו זה. חתולים אין כאן, כלבים דווקא יש, אבל אפילו הם חרישיים, לא נובחים.

     ובני האדם? במשך היום כולו הישוב כמעט ריק. רוב תושביו עובדים בחוץ. בחמש ועשרים, כשירדתי עם הילדים במכונית לרכוש מוצרים לארוחת הערב ולארוחת הבוקר של מחר, במינימרקט של אלמגור, ראיתי את שיירת המכוניות של תושבי כרכום השבים אל ביתם אחרי יום עבודה. בשש ועשרים, כששבנו מן הקניות, כבר שרר כאן חושך. רק פנסי הרחוב הכתומים הפיצו אורם מסביב, ואורות הבתים, שבני משפחות שבו אליהם והסבו לארוחת הערב.

     הגענו הנה לפני הצהריים. יצאתי מתל אביב במכוון באחת עשרה, כדי להימנע מן הפקקים של סוף השבוע. עשיתי טוב. בשתיים וחצי כבר ישבנו לאכול כאן צהריים. הבאתי להם אורז ועוף מוכנים מן הבית, ואסתר, בעלת הצימר, התפעלה. "אתה ממש בלעבוסטה," אמרה. "אתה מגדל אותם לגמרי לבד?"

     "כן," חייכתי אליה, "אבא בא אלינו אחת לשבוע, וישנה גם השכנה ליד, אילנה, שהיא כמו בת משפחה בשבילנו ועוזרת לי מאוד. אבל אני מגדל אותם לבדי."

     "זה לא פשוט," היא אמרה, "ועוד שני בנים."

     הנהנתי בהסכמה. זה אכן לא פשוט. זו הסיבה שאני כאן. בחיפוש אחר קצת יותר שקט.

     נחנו בצהריים. אחרי שקמנו נסענו לערוך קניות. עם שובנו מאלמגור לכרכום יצאתי עם הילדים לסיור במכונית. הישוב בנוי על הר, כך שללכת בו ברגל קשה מאוד. במועדון הקהילתי אימן מורה לאגרוף נער ושתי נערות. במגרש הכדורגל אימן מאמן אחר קבוצת ילדים ונערים. אבל ילדים בני גילם של מיכאל ודניאל לא ראיתי בחוץ, מלבד שני בנים על אופניהם, במעלה אחד הרחובות, כנראה ליד ביתם.

     "הילדים כאן מבקרים זה אצל זה, על פי תיאום בבוקר על ידי ההורים," אמרה לי אסתר, בעלת הצימר, שהיא גם הסייעת בגן. "אחרים הולכים לחוגים, בראש פינה ובסביבה. מחצית הילדים הם ילידי המקום, ומחציתם הם ילדים של שוכרי בתים בישוב. אין לדעת כמה יהיו בגן בשנה הבאה, ולכן אולי ייסגר בעוד שנתיים."

     אסתר גם ניסתה להניא אותי ממחשבה על תפעול צימרים. לדבריה, מדובר בעבודה שוחקת מאוד, אמנם מכניסה, אבל שוחקת. היא תהתה איך אוכל לעשות זאת בעודי מטפל לבדי בשני ילדים ועובד כמורה וכסופר. לדבריה, מוטב לי לחשוב על בית ובו יחידת דיור להשכרה, שתיתן לי הכנסה צנועה קבועה, מאשר על צימרים.

     "הישראלים גם דורשים יותר משנה לשנה," הוסיפה. "היום כול אחד רוצה ברכה, וברכה מחוממת בחורף, ג'קוזי, ביליארד, באולינג, כל מיני דברים כאלה. זה לא מה שהיה פעם, שבאת לצימר רק כדי להניח ראש ולישון בו."

     הזמנים הטובים פה, לצימרים, היא אומרת, הם חודשי מרץ אפריל וחודשי הקיץ. בחורף זה 'טפטופים.' ישבתי והקשבתי לה, כתבתי לי את עיקרי הדברים. יש לי הרבה מחשבה לעשות כאן. מה מתאים לי בכלל, והיכן, מה המקום שבניי ואני נרגיש טוב בו, ובאיזה בית נגור.

     מחר בבוקר נראה כאן ארבעה בתים. אחרי כן אולי נספיק לראות עוד משהו בישובים השכנים. אחד הדברים שאתה מגלה, כשאתה מחליט לעבור לגליל הוא, שיש בו שלל אופציות, לכל כיס ובכל מחיר. השאלה היא מה נכון לך ולבנים.

     מיכאל אמר שלא כיף לא כאן. כי הבית קטן. הוא התכוון לצימר. הסברתי לו שזה רק הצימר, ולא הבית שנגור בו, אז הוא נרגע. דניאל, שעוד סוחב דלקת עיניים וקצת חום, אמר שהוא רוצה להישאר כאן, ולא לחזור יותר לתל אביב. כששאלתיו למה אמר, מפני שיש פה בעלי חיות. הוא התכוון כמובן לבעלי חיים. וליתר דיוק – לכלבים שפגש בטיול הערב שלנו כאן, ובייחוד לשממית קטנטנה, זה עתה נולדה, שזחלה על דלת הגן הסגור.

     אבל אני, אני נתקפתי כאן בערנות משונה, מדהימה. בדיוק כמו שקורה לי בתובל. מין שקט פנימי, ריכוז מוחלט, בלי שום רעש סביבתי מסיח דעת, ועם יכולת התמקדות במחשבה, בכתיבה.

     וזה בעבורי הסימן הטוב ביותר לכך, שאני פועל נכון. שאכן הגיע זמני לעזוב את העיר. לאן, זו כבר שאלה אחרת. אבל זו השאלה שיצאנו בפעם המי יודע כמה, בחודשים האחרונים, לברר.

     ואני מאוד מקווה שבסוף השבוע הזה כבר נמצא תשובה.

     שיהיה לכם/ן לילה טוב, שקט ובשום כמו לילה גלילי.