שירת הדחפים הסותרים

דורית ויסמן. את היית מאושרת. עורך: ליאור שטרנברג. הוצאת כהל, 2025. 192 עמודים, 50 ₪.

     ימים ארוכים, מענגים וקשים עברתי עם ספרה החדש של דורית ויסמן. הקושי לא נבע מהם אלא מן העובדה שקראתי בהם תוך כדי נפילות ואזעקות בגליל, לעתים קרובות מעל ראשי. העונג נבע מכך ששלחו אותי למסעות מרתקים. זאת, מפני שספר זה הוא ספר פואמות וספר מסעות. ככתוב בכריכתו: "הפואמות משקפות שני צדדים ביוגרפיים, נבדלים ודומים כאחד בשירתה של ויסמן. הצד האישי, המשפחתי, הביוגרפי, שבמסגרתו היא מנהלת מעין יומן מתמשך וחשוף של חייה היומיומיים. ולצידו, שירי המסעות, שגם הם אישיים וביוגרפיים מאד, אך מתרחשים בטריטוריות זרות."

     אבל המסע הראשון והעיקרי שזימן לי ספרה הוא מסע לתוך שירתה. מכיוון שהספר החדש הוא כינוס של פואמות, שברובן ראו אור בספריה הקודמים, וכיוון שלא הכרתי את שירתה לעומק מקודם לכן, התרווחתי וישבתי לקרוא את כול ספרי השירה שלה שהיו באמתחתי, ומצאתי את עצמי נפעם ונסחף לתוכם, ועמם – אל האירועים והמקומות שהיא מתארת בספריה.

     כותרת הספר, "את היית מאושרת", היא כותרת מסכמת חיים. זו גם כותרת השיר הפותח את הספר, הבנוי ממצרף מקטעי שירה קצרצרים, מופרדים בכוכביות, מין שטיח טלאים של אנקדוטות מן הזיכרון, ממנו עולה תמונת ילדותה: "יַלְדָּה בַּת שֵׁשׁ, מְסֹרֶבֶת-אַמְבַּטְיָה, רָצָה עֵירֻמָּה הַחוּצָה, בְּמַגָּפַיִם.// אַתְּ, אוֹמְרוֹת לִי חַבְרוֹת הַיְּלָדוֹת, כְּשֶׁאֲנִי מְנַסָּה לִשְׁאֹל, לַחֲפֹּר בַּבּוֹר, אַתְּ הָיִית מְאֻשֶּׁרֶת.//יְחֵפָה, מְתֻלְתֶּלֶת, מְנֻמֶּשֶׁת, בְּחֻלְצַת פַּסִים וּבְמִכְנָסַיִם קְצָרִים שֶׁגּוּמִי בִּקְצוֹתֵיהֶם" וכך הלאה. אבל הפואמות הבאות בהמשך מראות תמונת ילדות שונה לגמרי, המעמידה באור אירוני את קביעתן של חברות הילדות. הפואמה "אִילִיאַבָּא אוֹ: אֵלִים יְקָרִים" מספרת את סיפור הזוגיות המנוכרת והגירושין בין אביה לבין אמה, תיאור אמה כאשה מוכה, "צַר לִי, אִמִּי, שֶׁנִּבְצַר מִמֶּנִּי לַעֲמֹד לִימִינֵךְ תָּמִיד/ מִלְּבַד אוֹתָהּ פַּעַם בְּחַדְרְכֶם, עֵת מֻטֶּלֶת הָיִית עַל הַמִּטָּה/וְאֶגְרוֹף גֶּבֶר קָמוּץ בְּחָזֵךְ הֶחָשׂוּף, הַצּוֹעֵק//שׁוֹכֶבֶת הָיִית עַל הַמִּטָּה, עַל גַּבֵּךְ, כְּחַיָּה שֶׁנִּלְכְּדָה/בְּעִמְקֵי נָקִיק בֶּהָרִים, בֵּין כְּלָבִים, וְאֵין כָּל דֶּרֶךְ בְּרִיחָה". בפואמה זו מבצבצים גם פחדי הדוברת מאביה: "צַעֲדֵי אָבִי הֵם אֵלֶּה עוֹלִים מִן הַשְּׁאוֹל-מִטְבָּח/הוּא מִתְקָרֵב אֵלַי לְחֶדֶר, שְׁחֹרִים בְּגָדָיו וַחֲרִיצֵי צִפָּרְנָיו".

     אחרי פואמה זו באים שירים ופואמות על גסיסת אמה ומותה, נסיעה לאחור במרחב ובזמן למקום המוצא של הוריה, הונגריה, ופואמות על יחסים ומפגשים עם בני משפחה רחוקים יותר, ובהן הפואמה החזקה "כשבאתי לבקר את בן-דודתי ראובן בבית המשוגעים", "גשר הזהב", המספרת על התאבדות דודה מגשר הזהב בסן פרנסיסקו, פואמה לדודתה טרה ופואמה ביתית, "פלי"ם 43." ואחרי כן מופיעות פואמות ממקומות שונים שביקרה בהם, כמו "פואמה אוסטרלית", "פרדייז מומבסה" "אנשים מאושרים מכלום – קולומביה ומקסיקו" ועוד.

דחפי ההרחבה והצמצום

     הממצא הכי מרתק בעבורי בשירתה הוא שילוב הדחפים הסותרים, בכל מישור של יצירתה. במישור המבני, זהו הדחף הפואמתי מול הדחף לצמצום. בספר מוקדם שלה, הספר הנפלא "ומה מסמנים עצי הבאובאב" (אבן חושן, 1988), הדחף הפואמטי מתגבר על הדחף לצמצום. התוצאה היא שירה סיפורית נפלאה, המגלה יכולת תיאור מרשימה, של נופים ובני אדם כאחד, ושימוש בהרבה אמצעים רטוריים. הנה, למשל, תיאור ספציפי אחד מספר זה, מפואמה הנמצאת גם בספר החדש: "וְרָאִיתִי בְּסִידְנִי בַּחוּרוֹת הוֹלְכוֹת/בְּכָתֹם וְיָרֹק וְכָתֹם עִם יָרֹק וּוָרֹד/וְעוֹבְדֵי מִשְׂרָדִים יוֹצְאִים הַחוּצָה לַכְּבִישׁ לְעַשֵּׁן/וַהֲמוֹן אָדָם עִם מַדֵּי מִשְׂרָדִים/נוֹהֵר בַּלַאנְץ' טַיְם לֶאֱכֹל/יוֹשֵׁב עַל מַדְרֵגוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ בַּדּוּכָנִים פּוֹתֵחַ אֲרִיזוֹת קַרְטוֹן/תִּזְמֹרֶת מְנַגֶּנֶת בַּחוּץ בְּחָסוּת הָעִירִיָּה שֶׁל סִידְנִי,/עִיר לְלֹא הַפְסָקָה אוֹ מַשֶּׁהוּ דּוֹמֶה". שימו לב לחזרה על ו' החיבור, המביאה לשעטת התיאור והרחבתו עוד ועוד. רשמי החושים שלה מחודדים מאוד: "וְהָיִיתִי בַּמָּקוֹם שֶׁל מָאוּרִים בִּנְיוּ-זִילַנְד/שֶׁמִּן הָאֲדָמָה עוֹלִים אֵדִים חַמִּים וּבֹץ רוֹתֵחַ מְבַעְבֵּעַ/וְגַם גֵייזֶרִים רוֹתְחִים/אָכַלְתִּי תִּירָס שֶׁהֶעֱלוּ מִתּוֹךְ הַמַּיִם הָרוֹתְחִים/יָשַׁבְתִּי בִּבְרֵכָה תֶרְמָלִית בְּאַכְסַנְיָה/וְחָשַׁבְתִּי עַל עַצְמִי, נִרְפֵּית, בְּחוֹלוֹת סִינַי,/אָהַבְתִּי אֶת רֵיחַ הַגָּפְרִית שֶׁהוּא כְּמוֹ רֵיחַ שֶׁל קוֹבֵעַ בְּמַעְבָּדָה שֶׁל צִלּוּם/וּבְתוֹךְ כָּל הֶעָשָׁן וְרֵיחַ הַגָּפְרִית/יָרַד גֶּשֶׁם וְגַם הוֹפִיעָה קֶשֶׁת/רָאִיתִי הַרְבֵּה קְשָׁתוֹת בִּנְיוּ-זִילַנְד/הֶחְלַטְתִּי לִקְרֹא לָהּ אֶרֶץ הַקְּשָׁתוֹת/לָמַדְתִּי לָלֶכֶת בַּגֶּשֶׁם וְלֹא לַעֲשׂוֹת עִנְיָן/לָמַדְתִּי לֹא לַעֲשׂוֹת עִנְיָן מֵהַרְבֵּה דְּבָרִים,/אֲנִי עֲדַיִן לוֹמֶדֶת". מלבד ריבוי החושים שימו לב לשלוש השורות האחרונות כאן, המביאות תכסיס רטורי נוסף של דורית ויסמן – האמירה המִתכווננת. זו שמתחילה בערפול, בהרחבה או בהפלגה מסוימת ואז מצמצמת, מדייקת את עצמה.

     עוד אמצעי רטורי שדורית משתמשת בו בפואמות הוא הקטלוג. כך בשיר "פואמה אוסטרלית" המופיע גם בספר החדש: "אַתָּה לוֹמֵד לֹא לִהְיוֹת רְכוּשָׁנִי/לִהְיוֹת סַלְחָנִי לַאֲבֵדוֹת, לְכִשְׁלוֹנוֹת, לְהַחְמָצוֹת,/לְפָחוֹת לְמֶשֶׁךְ חָדְשַׁיִם [הנה האמירה המתכווננת – א"ש]/ לְהִתְאַחֵד עִם הָעוֹלָם/בְּלִי לִהְיוֹת שַׁיָּךְ לְאֵיזוֹ כַּת סוֹדִית/לֹא לְהִתְנַשֵּׂא לִלְמֹד כָּל מִינֵי מִנְהָגִים/לִרְצוֹת לִלְמֹד הַרְבֵּה/לְהִתְגַּעְגֵּעַ/אוּלַי יֵשׁ עֵרֶךְ לַגַּעְגּוּעִים/הַאִם יֵשׁ עֵרֶךְ לַגַּעְגּוּעִים/פַּעַם תֵּאַרְתִּי גַּעְגּוּעַ כְּמוֹ בַּרְבּוּר שָׁט עַל נָהָר/בְּשֶׁקֶט/יֵשׁ גַּעְגּוּעַ שָׁקֵט וְגַעְגּוּעַ שָׁחוֹר וְגַעְגּוּעַ מְטֹרָף/גַּעְגּוּעַ לְיֶלֶד וְגַעְגּוּעַ לְאָהוּב/וְגַעְגּוּעַ לַמַּגֶּבֶת שֶׁלִּי". ראו גם את זרימת האמירה כאן – מ'לא להיות רכושני', הפותח קטלוג משלו, ועד 'פעם תיארתי געגוע', דרך חוליית המעבר, בקביעה ואז בשאלה "אולי יש ערך לגעגועים/האם יש ערך לגעגועים", הפותחת קטלוג נוסף. וגם – להשוואת הערך בין געגוע לילד, לאהוב – ולמגבת. שזה אמצעי הפחתי של דרמת הגעגועים.

     הקטלוג הוא אמצעי רטורי להרחבה שירית. מולו ישנם אמצעים מצמצמים. כך למשל אמירה אפוריזמית כמו "בְּמֵילָא מָה שֶׁזּוֹכְרִים מִכָּל לִמּוּד הַגֵּאוֹגְרַפְיָה/זֶה אֶת הָרַגְלַיִם הַפְּשׁוּקוֹת שֶׁל הַמּוֹרָה עַל הַשֻּׁלְחָן", או דוגמית מן השיר "יום הנישואים ה-44" מן הספר "רכבת טרנס-מונגולית": "תַּיָּרִים בְּשֶׁמֶשׁ נוֹבֶמְבֶּר/הֶחֱזַקְנוּ יָדַיִם//אָכַלְנוּ בְּמִסְעָדָה בֵּיתִית."

יכולת הוויסות הרגשי

    החילופין בין הדחף לשיר הארוך לבין הדחף לאמירה האפוריזמית, הקטנה, המצומצמת, קשורים גם לעוצמת החוויות והדברים שהיא כותבת עליהם. הדהים אותי לגלות זאת, למשל, בשירים שכתבה על ממוגרפיה שעברה, אחת עשרה שנים אחרי שהחלימה מסרטן, שיר חזק על הציפייה לתוצאות הממוגרפיה, המסתיים בשורות "עַכְשָׁו לַשּׁוּק, אָמְרָה הָרוֹפְאָה,/מִתְבּוֹנֶנֶת בְּעֶגְלַת הַקְּנִיּוֹת" – אמירה של אנטי קליימקס לדרמה שקדמה לה, המבהירה שהתוצאות בסדר וגם שולחת את הדוברת חזרה למציאות חייה. מנגנון ויסות דומה מופיע בשירים על אִמה המתה, "שבעה שירים אחרי מות", בספר החדש: "בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַיַּיִךְ/הֵבֵאתִי מֵהַמִּסְעָדָה שֶׁלְּיַד בֵּיתֵךְ//מְרַק יְרָקוֹת וּפִתָּה עִם חוּמוּס/הִתְבּוֹנַנְתִּי בַּאֲנָשִׁים.//נַחְתִּי בַּמִּטָּה שֶׁלָּךְ/בְּאַרְבַּע הָעִיר אוֹתִי טֶלֶפוֹן שֶׁל תַּמִּי//בְּשַׁעַר בֵּית הַחוֹלִים,/אָמַר לִי הַשּׁוֹמֵר קוֹבִּי:/שָׁמַעְתְּ? הַחֲלָלִית הִתְפּוֹצְצָה.//בַּחֶדֶר כֻּלָּם הָיוּ עֲסוּקִים בְּכָךְ/וְלֹא שָׂמוּ לֵב//לַנְּשָׁמָה שֶׁלָּךְ שֶׁיּוֹצֵאת/וּמְמַלֵּאת אֶת הַחֶדֶר//אֲבָל אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי רַק בָּךְ, אִמָּא.//וְגַם הִסְתַּכַּלְתִּי/בַּשָּׁעוֹן הַגָּדוֹל עַל הַקִּיר//הַמָּחוֹג הַגָּדוֹל עָמַד בְּדִיּוּק/עַל רֶבַע לְ.//בַּמִּשְׂרָד/ אֲנִי בּוֹהָה בַּעֲנָנִים//הוֹלֶכֶת לַשֵּׁרוּתִים/מְכִינָה תֵּה עָלִים." מסגור השיר הכואב הזה במזון האחרון שהביאה לאמה ובפעולות שהיא עושה במשרד אחרי מות אמה הוא בו-בזמן מנגנון של איפוק וריסון רגשי, וזעקה של כאב.

     באופן דומה מופיע מנגנון זה במקבץ שירים לחברים/ות מתים/ות בספר "רכבת טרנס-אטלנטית", בשיר שכתבה למשוררת האהובה על כולנו, גבריאלה אלישע ז"ל: "אֶת גַּבְרִיאֵלָה קָבְרוּ בְּיוֹם חֹרֶף/סְחוּף-רוּחוֹת, בְּהַר הַמְּנוּחוֹת,/בְּמִבְנֶה שֶׁדּוֹמֶה לְצִיּוּר שֶׁל אֶשֶׁר,/זֶה עִם הַמַּדְרֵגוֹת, מָלֵא קְבָרִים,/בְּקוֹמָה גְּבוֹהָה. לְפָחוֹת יֵשׁ לָהּ נוֹף." האיפוק בתיאור מקום קבורתה של החבֵרה המשוררת מכיל בתוכו עומק של כאב, המתפוצץ דווקא מן האמירה המסיימת, שכאילו 'פוטרת' את עניין המוות והקבורה בנחמה פורתא, 'לפחות יש לה נוף.'

     אותו מנגנון ויסות רגשי מופיע באופן כמעט הומוריסטי בשיר "ריקוד אחרון" (בקובץ "נורמל",  פרדס, 2013): "בִּזְמַן שֶׁנָּשַׁמְתָּ אֶת נְשִׁימוֹתֶיךָ הָאַחֲרוֹנוֹת,/רָקַדְתִּי בַּמָּלוֹן.//רָקַדְתִּי גַּם בַּלַּיְלָה אַחַר-כָּךְ./לֵיל הָרִקּוּדִים הָיָה מֻצְלָח בִּמְיֻחָד,/לַמְרוֹת שֶׁהָרַקְדָן הָרָאשִׁי הָלַךְ". מנגנון ויסות זה מופיע גם בשיר "כשבאתי לבקר את בן-דודתי ראובן בבית המשוגעים", הכלול בספר החדש. אחרי פירוט מקרי האשפוז של בן דודתה, "לִפְעָמִים אִשְׁפְּזוּ אוֹתוֹ בְּצַו שֶׁל הַפְּסִיכִיאָטֶר הַמְּחוֹזִי/לִפְעָמִים אִמּוֹ הֵבִיאָה אוֹתוֹ לְשָׁם/לִפְעָמִים אִשְׁפֵּז הוּא אֶת עַצְמוֹ.// פַּעַם, לְאַחַר לַיְלָה לְלֹא שֵׁנָה, הִסַּעְתִּי אוֹתוֹ לְבֵית הַמְּשֻׁגָּעִים,/לְפִי בַּקָּשָׁתוֹ. בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ בִּקֵּשׁ שֶׁאֶעֱצֹר רֶגַע,/עָלָיו לִמְסֹר מַשֶּׁהוּ לְמִישֶׁהוּ. וְנֶעֱלַם. בָּרַח לִי./זוֹ הָיְתָה הַפַּעַם הַיְּחִידָה שֶׁנִּפְגַּעְתִּי מִמֶּנּוּ, עֲמֻקּוֹת/… ופתאום, בסיום הפירוט הזה, מופיעות השורות האינדיפרנטיות כביכול, "וְתָמִיד זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ בַּחוּץ אוֹ שֶׁהָיָה גֶּשֶׁם/אוֹ שֶׁהָיָה קַר." הן נשמעות סתמיות, עד שאתה מבין, שלמעשה הן אומרות, כי בן דודתה ראובן אושפז בכול עונה ובכול זמן. והוויסות הרגשי הניכר בהן מכין אותנו להמשך השיר, "הַרְבֵּה מִסְדְּרוֹנוֹת עָבַרְתִּי בְּבֵית הַמְּשֻׁגָּעִים", ועמו פירוט מפגשיהם, ובסוף השיר החריף והחזק והמטלטל הזה פתאום מופיע קטלוג, המתאר את הנוף בו יושבת המשוררת וכותבת את זיכרונות ביקוריה בבית המשוגעים, והקטלוג הזה משמש לוויסות רגשי, לעיגון שלה במציאות קונקרטית, והוא פשוט נפלא: "רוּחַ נוֹשֶׁבֶת עַכְשָׁו בַּחֹם, נָעִים בַּצֵּל,/דְּשָׁאִים שֶׁל קִבּוּץ, עֵץ תַּפּוּז שֶׁעָלָיו הַיְּרֻקִּים מַבְהִיקִים בַּשֶּׁמֶשׁ,/מְעוֹנוֹת מִתְנַדְּבִים, אֻלְפָּן/ 2 רְצוּעוֹת בַּד וְרֻדּוֹת, מְהוּהוֹת, תְּלוּיוֹת עַל חֶבֶל לְיִבּוּשׁ/לְיַד שַׂקִּיּוֹת נַיְלוֹן וְנַעַלֵי בַּד לְבָנוֹת,/אוֹפַנַּיִם אֲדֻמִּים, חוּט הַשְׁקָיָה יָרֹק כָּרוּךְ עַל מַעֲקֶה,/טֶלֶפוֹן צִבּוּרִי כָּתֹם, אֲדָמָה קָשָׁה, רֶוַח מִתַּחַת/לְרִצְפַּת הַבֶּטוֹן שֶׁל הַבְּלוֹק, תַּפּוּזִים רְקוּבִים עַל הָאָרֶץ,/קֻפְסַת מַלְבּוֹרוֹ רֵיקָה, נְעָרִים אֲמֶרִיקָאִים עוֹלִים מְיֻזָּעִים/בַּמַּדְרֵגוֹת, חוֹזְרִים מִמִּשְׂחָק כַּדּוּרֶגֶל, נָטָאשָׁה, הַשְּׁכֵנָה שֶׁל/לֶנָה לַחֶדֶר, יְשֵׁנָה, חַלָּשָׁה, בְּעָיוֹת שֶׁל לַחַץ דָּם,/וּבְתוֹכִי נִמְצָאִים כְּמוֹ עֻבָּר שֶׁמְּסָרֵב לָצֵאת//הַיָּמִים שֶׁבָּאתִי לְבַקֵּר אֶת בֶּן-דּוֹדָתִי רְאוּבֵן בְּבֵית הַמְּשֻׁגָּעִים."

הדחף הבו-מיני וחיי הזוגיות

     יכולת הוויסות הרגשי המרשימה של דורית ויסמן באה לידי ביטוי עז במיוחד ברמזים הפזורים לאורך כול יצירתה בדבר משיכה לנשים וגברים גם-יחד. הספר "רכבת טרנס-מונגולית" פותח בשיר "הייתי יכולה" ובאמירה: "הָיִיתִי יְכוֹלָה לִחְיוֹת עִם אִשָּׁה – אֲבָל אֲנִי נְשׂוּאָה, רֹב הַזְּמַן בְּאשֶׁר, לְאוֹתוֹ גֶּבֶר, יוֹתֵר מִשְּׁלשִׁים שָׁנָה./הָיִיתִי יְכוֹלָה לִרְכֹּב עַל אוֹפַנּוֹעַ, חֲשׂוּפָה לָרוּחַ, אַךְ אֲנִי בַּעֲלַת רֶכֶב, מַעֲדִיפָה אוֹתוֹ נוֹחַ, אוֹטוֹמָטִי, עִם תְּאוּצָה גְּבוֹהָה וּמוֹשָׁב גָּבוֹהַּ./הָיִיתִי יְכוֹלָה לִחְיוֹת בַּבִּיבִים, אַךְ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי לִכְבוֹד זֶה זֶה לְתַרְגֵּם אֶת בּוּקוֹבְסְקִי, מִלְּבַד זֶה הָיְתָה לִי עֲבוֹדָה קְבוּעָה כָּל הַשָּׁנִים. וְעוֹד בְּמִשְׂרָד מֶמְשַׁלְתִּי, כְּמוֹ שֶׁצִּפְּתָה מִמֶּנִּי דּוֹדָה מִרְיָם./הָיִיתִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת חַקְלָאִית, קִבּוּצְנִיקִית, אוֹ לָגוּר בְּמוֹשָׁב (כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים כָּל נֶהָגֵי הַמּוֹנִיוֹת), אֲבָל אֲנִי עִירוֹנִית, בְּבֵית-דִּירוֹת, לְלֹא פִּסַּת אֲדָמָה."

     האפשרות לחיות עם אישה והבחירה בחיי נישואין היא רק אחת מקטלוג אפשרויות שלא מומשו. אבל היא נשנית בעוד שירים בקובץ זה, כמו "חד-פעמית", המתארת פיזיותרפיה רצפת אגן, "לֹא מְבִינָה אֵיךְ הִסְכַּמְתִּי נָתַתִּי לָהּ לָאֶצְבַּע לִהְיוֹת בְּתוֹכִי תּוֹרִידִי מִכְנָסַיִם תַּחְתּוֹנִים תִּשְׁכְּבִי עַל הַגַּב תִּתְקַדְּמִי תִּתְכַּסִּי בַּנְּיָר הַזֶּה אֵיךְ חוֹזְרוֹת אֵלַי הַתְּמוּנוֹת מֵהַחַדְרוֹן הַהוּא אֵיזֶה קְרֶם אַתְּ מַעְדִּיפָה עַל בְּסִיס מַיִם אוֹ שֶׁמֶן שְׁקֵדִים וּשְׁאֵלוֹת עַל יֹבֶשׁ וִיחָסִים וְהַשְׁתָּנָה וּכְאֵבִים הַהֶסְבֵּרִים יֵשׁ כָּאֵלּוּ שֶׁלֹּא מַסְכִּימוֹת הִיא אָמְרָה אֲבָל אָז לֹא אַרְגִּישׁ אֶת הַשְּׁרִירִים הַפְּנִימִיִּים אָמְרָה וְאֵיךְ גִּלִּיתִי הֲבָנָה אֵיךְ הִסְכַּמְתִּי בִּכְלָל לִהְיוֹת עִם הָאֶצְבַּע שֶׁלָּהּ בְּתוֹכִי עֲטוּיָה בִּכְפָפַת נַיְלוֹן תְּכֵלֶת חַד-פַּעֲמִית טְבוּלָה בִּקְרֶם עַל בְּסִיס מַיִם". כך גם השיר "אנה" שמתחיל ב"אֲנַחְנוּ שׁוֹכְבוֹת עִם הַבְּעָלִים שֶׁלָּנוּ/אֲנִי בַּמִּזְרָח, אַתְּ – בִּקְצֵה מַעֲרָב/שְׂעָרֵךְ הַקָּצָר קוֹפְצָנִי עַל הַכַּר/שְׂעָרִי – מְתֻלָתָּל" וכך הלאה, ונגמר ב"הַכְנֵס אֵלַי אֶת כָּל הָאֶצְבָּעוֹת/הוֹ, אַנָּה, [אַנָּה], אֲנִי בָּאָה". כך גם השיר "אבטיח", המוקדש לפרידה קאלו, ומסתיים בשורות היפהפיות "וְצַוַּאר הַבַּרְבּוּר שֶׁלָּךְ/הָיָה נוֹטֶה אֶל צַוָּארִי הַקָּצָר", כך בפרגמנטים על פסטיבל שירה באיסטנבול וכך גם בשיר "איסטנבול": "וּבָעֲרָבִים מֻקֶּפֶת נָשִׁים יָפוֹת/מְשׁוֹרְרוֹת, אַלְבָּנִית שַׂעֲרוֹתֶיהָ/מְתֻלְתָּלוֹת צְבוּעוֹת פְּלָטִינָה, שְׂפָתַיִם/בְּאָדֹם בּוֹהֵק, וְטוּרְקִיָה/בְּחֻלְצָה שְׁחֹרָה חוֹשֶׂפֶת כְּתֵפָיִם שֵׂעָר שָׁחֹר/שְׂפָתַיִם אֲדֻמּוֹת וְצָעִיף אָדֹם – /לֹא הֵבִינָה מִלָּה מִשִּׁירַי, אַךְ קוֹלִי/הִרְטִיט אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ אָמְרָה, וְהִזְמִינָה/אוֹתִי לְבֵיתָהּ".

     מול אלה באים שירים נפלאים על הארוטיקה עם בעלה, הזוגיות ושמחת הנישואין: "הַמּוֹ"ל אָמַר: טוֹב שֶׁיֵּשׁ אָדָם/שָׂמֵחַ שֶׁהוּא נָשׂוּי 44 שָׁנִים//וְעוֹד מְתַרְגֶּמֶת שֶׁל בּוּקוֹבְסְקִי" "יום הנישואים ה-44"), וגם "מְצַחְצַחַת שִׁנַּיִם/מַדְלִיקָה אֶת מְנוֹרַת הַלַּיְלָה/אַתָּה יָשֵׁן חָזָק/רֹאשְׁךָ מִתּוֹךְ הַשְּׂמִיכָה,/ פִּיךָ פָּתוּחַ קַלּוֹת/נְשִׁימוֹתֶיךָ מְמַלְּאוֹת אֶת הַחֶדֶר.// מַחְלִיקָה לְצִדֵּךְ מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה,/הַלֵּב מְפַרְפֵּר/מֵאשֶׁר" ו"אוֹהֶבֶת לִרְאוֹת אוֹתוֹ יָשֵׁן עַל גַּבּוֹ/אוֹ עַל הַצַּד, רַגְלוֹ מְחַבֶּקֶת שְׂמִיכָה" וְ"יוֹשֶׁבֶת בָּעֶרֶב, לְבַד, אֶל שֻׁלְחָן הָעֵץ הַגָּדוֹל,/מוּסִיקָה מֵחַדְרוֹ שֶׁל הַבֵּן הַצָּעִיר/הַבֵּן הַשֵּׁנִי וַחֲבֶרְתּוֹ יוֹשְׁבִים אֵצֶל הַמַּחְשֵׁב/וְאִישִׁי תּוֹלֶה כְּבִיסָה./ לֹא הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם אַחֵר" וְ"הַבֹּקֶר אָמַר לִי בַּעֲלֵי/כַּמָּה יָפֶה הוּא גַּבֵּךְ/יָדַעְתִּי תָּמִיד. (בפואמה "פלי"ם 43 – פואמה ביתית", בספר החדש).

     אמנם, ציטטתי כאן מספרי שירה רבים של דורית. אך נדמה, כי מה שהחל כמסעה השירי של משוררת צעירה, בספר הדק "נמר שואג נגדי" (בעריכת נתן יונתן, ספרית פועלים, 1993), בשירים ליריים קצרים, הפך למסע שירי גדול, עשיר ורחב היקף מאוד בפואמות שלה, אם הן בנויות ממצרפי אפוריזמים ואם הן בנויות ממקטעי פרוזה שירית מרהיבה. זו גם ההצדקה לכינוס מחדש של הפואמות האלה בספר החדש, המבטיח לכול קורא וקוראת בו מסעות מופלאים לא רק אל ארצות ומקומות שדורית ביקרה בהם, אלא גם אל נפשה המתבוננת בהם ואל המורכבות הרטורית והסגנונית של שירתה, הנדמית כמדברת בלשון דיבור אבל מחביאה בתוכה עושר אמנותי רב.