כרגע חזרתי הביתה מאירוע ספרותי מרתק שנטלתי בו חלק, בחיפה. זה היה המפגש השנתי הרביעי של משוררים, בפסטיבל "בית גלים 8," המאורגן על ידי עיריית חיפה, המרכז הקהילתי בת גלים, העמותה לקליטת עליה ופורום בת גלים. באירוע הזה נפגשתי עם נורית זרחי ויונתן ברג, שלושתנו משוררים וכותבי סיפורת גם יחד, כדי לדבר על הכתיבה בשני הז'אנרים. האירוע התקיים בהנחייתם של חיה אשכנזי ועמיקם יסעור, סופרים מקומיים.
דיברנו על מה מביא אותנו לכתוב שיר ומה מוביל אותנו לכתוב סיפורת. חלקנו את התפיסה לפיה יש לנו לא קול אחד בתוכנו, אלא אנסמבל של קולות פנימיים, ושבהזדמנויות שונות אנו מצייתים לקולות שונים בתוכנו. כן שוחחנו על כתיבה על ההווה ועל העבר. יונתן אמר, שהעבר הוא חי ומפתה, ושעל אדם לכתוב מן ההווה אל העבר. הסכמתי עמו, וסיפרתי למשתתפים – שהיו ברובם חברי הסניף החיפאי של אגודת הסופרים העבריים – שאני כותב רומנים היסטוריים מכמה סיבות. ראשית, מפני שנולדתי לתוך חור שחור של שיכחה, בשל השואה והציונות (מבלי להשוות ביניהן כמובן) – ושעל כן אני בחיפוש יצירתי מתמיד אחר אלוהים. שנית, אני כותב על דמויות היסטוריות, כדרך של הרחקת עדות מעצמי. אני מעביר אליהן את הסערות הרגשיות והטלטלות הפנימיות שלי, וזה מה שהופך את הדמויות שאני כותב עליהן לדרמטיות, אותנטיות ומושכות כול כך. לבסוף, אמרתי, אני כותב על העבר מפני שהמתים נמצאים איתי ומקיפים אותי בכל עת. אני מתקשר מלידה, ורוב הרומנים שלי מתחילים ממשהו שאני מקבל בתיקשור. אני גם מעביר בתקשור את הסיפורים שלי, עמוד אחר עמוד, פרק אחר פרק, באופן יומיומי, וללא שום מאמץ מצידי. כול שעלי לעשות הוא להתיישב לפני מכונת הכתיבה שלי, להכניס לתוכה דף לבן ולהתחיל לכתוב. אבל אחרי כן עלי לעבוד עוד 80-100 גרסאות על כול ספר, עד שיושלם.
"אינני רוצה להישמע לכם כמו וירדו," אמרתי להם, "אבל אני באמת מתקשר מלידה."
*
בדרכי הביתה עלי לטפס במכונית אל ההר שביתי מצוי בו. אני עושה זאת כמעט מדי יום, בנהיגה מהירה למדי. אך הלילה, כשהגעתי לתחילת העליה לקיבוץ, שמעתי קול בתוכי. 'סע לאט', אמר לי הקול הזה, 'עלול להיות בעל חיים בדרך.'
דמיינתי תן. תנים רבים חוצים את הכביש בלילה, מסתנוורים מאורות המכוניות ונדרסים. חשבתי גם על קיפוד, כמו הקיפוד הגדול שהגיע אל דלת הסלון שלי אתמול באמצע הלילה. דמיינתי אפילו חזיר בר.
מקץ כ-200 מטרים של נהיגה מתונה, מאחורי עוד עיקול דרך, עברתי ממש בצמוד לעדר פרות ששוחרר או ברח ותעה אל הכביש.
נדהמתי. סימן ברור כזה ליכולות התיקשור שלי לא היה לי די מזמן. אני כנראה מאוד מחובר כרגע, אמרתי לעצמי, מברך את עצמי על שצייתתי לקול הפנימי שלי.
אלה הם הקולות שאני עובד עימם מדי יום. אני רואה אותם או שומע אותם מדברים. אני חולם אותם וחוזה אותם בעיני רוחי. אין זה מקרה שספרי הקודם קרוי 'כשהמתים חזרו.' לגבי דידי מעולם לא הלכו לשום מקום. אני רואה ושומע אותם.
לעתים זה קשה. אני שומע קולות רבים מדי. כמו קקופוניה. או-אז עלי להגביל אותם, לומר להם שאינני יכול לכתוב את סיפוריהם כולם בבת-אחת. עלי לבחור סיפור אחד, וכול הסיפורים האחרים יצטרכו להמתין לתורם. במקרים אחרים כול מה שהם רוצים הוא שאעביר בשמם הודעה. אבל לזה אני תמיד מסרב. 'אני לא שליח,' אני אומר להם, 'אני מתקשר רק לצורכי כתיבה. לכו חפשו מישהו אחר שיעביר את ההודעה שלכם ליקיריכם.'
זו לא סכיזופרניה, כפי שכינתה זאת חיה, כשדיברה על החלוקה בין כתיבת שירה לבין כתיבת סיפורת. זהו פשוט אנסמבל הקולות העשיר מבפנים ומבחוץ (לאמיתו של דבר, בעולם הרוח אין שום אבחנה כזאת, בין 'פנים' לבין 'חוץ'), שעמו אנו עובדים ומתוכו אנו מקבלים את יצירותינו.
אם הפוסט הזה סקרן ועניין אתכם, אולי תרצו לתמוך בהחלטתי לפנות לי זמן יצירה רב יותר, באמצעות הקמפיין שלי למימון המונים, שתיכף מסתיים. תוכלו לעשות זאת כאן.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
נ.ב.
לא התחרפנתי. אני מתקשר כבר שנים. זו פשוט הפעם הראשונה שאני מעז לכתוב על זה.
