יומן מלחמה (90).
כמו כולכם וכולכן, קמתי הבוקר בכאב נורא. הקדמתי מאד לישון אמש, בתקווה שהשינה תרגיע את הכאב, אבל זה לא קרה. קמתי עם כאב איום ונורא, צער ויגון עולמים על כול מי שנפלו במערכות ישראל בכלל, ובייחוד ב-7.10 ואחריו. כזה יום זיכרון עוד לא היה כאן, לאיש מאתנו.
כשהבנים קמו, דניאל העיף אלי מבט ואמר "אבא, למה אתה מסתכל בי ככה?" שאלתי אותו למה כוונתו. "אתה כול כך עצוב שאתה יכול להדביק אותי בזה," שׂחק. "כן, דניאל, אני מאד עצוב, וזה יום מאד עצוב," השבתי לו ואז המשכתי להכין להם אוכל לבית הספר.
כשיצאו מן הבית עשיתי אימון אירובי. זה המרשם הקבוע שלי לדיכאון. אבל גם הוא לא הועיל. לכן, אחרי ארוחת בוקר, לבשתי בגדי עבודה, ויצאתי לעשות מה שאני יודע לעשות במקרי קיצון כאלה – להוליך את הכאב אל האדמה. שהאדמה תספוג את הכאב שלי, להתמיר את הכאב בנביטה, בצמיחה, בפריחה.
הצבתי בין העצים בחצר את תבנית העץ שהכנו מיכאל ואני אתמול לערוגת גן ירק חמישית, ונסעתי במכונית במעלה הישוב אל אזור המחזור. אספתי ממנו קרטון שיספיק לרפד ערוגה, ומילאתי באת חפירה שתי באלות עם גזם רטוב אחרי הגשם שירד כאן מקודם וזבל עגלים מעורבב בקש. העמסתי אותן על המכונית ונסעתי בזהירות הביתה. ריפדתי בקרטון את הערוגה, ואז רוקנתי עליה באלה גדולה של גזם ועליה באלה גדולה של קומפוסט עגלים. יישרתי הכול עם האת ואחרי כן עם מגרפה, ואז נעמדתי והבטתי בערוגה החדשה. לזרוע בה לא נותר בי הכוח, אמרתי לעצמי, אעשה כן אחר הצהריים או מחר, ביום העצמאות. זה יהיה המעבר שלי מיום הזיכרון ליום העצמאות. בין כאב לצמיחה.
המצב שמדינת ישראל והחברה הישראלית, וכולנו בתוכה, נקלענו אליו, אינו גזירת גורל. טבח ומלחמה אינם עונש משמים ואינם פרי צירוף מקרים. עד כמה שמנחם ומרגיע להאמין בכך, הקדוש ברוך הוא לא הפקירנו בידי אויבינו ולא הוא שיצילנו מידם. הכול נתון בידינו. שכן, טבח ומלחמה, מעצם טבעם הנורא, הם מעשי ידי בני אדם, שאמונתם, טיפשותם, אכזריותם וקהות ליבם גוברות על הגיונם, מוסרם וטבעם כיצורים חיים, השואפים להתמד קיומם.
אני מאמין בעומק לבי בקדוש ברוך הוא כישות בוראת, אך לא כישות מוסרית, הדנה, שופטת ואחראית על גורל האדם. על גורל האדם אחראי האדם עצמו, כול אדם בפני רעהו וכול אומה בפני חברתה. כגודל האחריות, כך גודל התביעה מעצמנו. להיות ראויים להיקרא בני אדם, לשאוף לאחווה ולשלום, לשוויון ולצדק, איש בפני רעהו ואומה בפני חברתה. לכבוש את היצרים האפלים המצויים בלב כולנו, את הזעם ואת הנקם, את הקנאות ואת החמדנות, את ההשתררות על הזולת ואת ערלות הלב, ולהשתית עליהן את אהבת האדם והחי ואת החמלה.
האחריות איש לחייו ואיש לחיי זולתו היא הערך הכי חשוב ביחסי אדם וחברו ועם עם שכניו. זה מה שנתן לו ביטוי אמש, הרמטכ"ל הרצי הלוי, בנאומו בטקס הפתיחה של יום הזיכרון ברחבת הכותל. שוב ושוב חזר על אחריותו כמפקד לטבח הנורא ולכל החללים שנפלו במלחמה אחריו. התקשיתי לשאת את יושרתו, את ההכרה שלו באחריותו ואת עוצמת כאבו. חששתי שיתמוטט או ישלח יד בנפשו מיד אחר כך. תודה לאל שלא כך היה.
לעומתו, ראש ממשלת ישראל, האדם המושחת, החולה, חדל האישים שתפס בגרונה של ישראל ומסרב לשחררה, בנימין נתניהו, שם רשעים ירקב, עודנו מסרב ליטול אחריות אישית על ההסתה המתמשכת שלו, על הקונספציה שלו לחיזוק החמאס במיליוני דולרים, שנכשלה, על ההפיכה המשטרית שהוא מחולל ועל הטבח וההרג והמלחמה שהביא על ישראל בעקבות כך. גם בראיון לטלוויזיה זרה השבוע הכיר באחריות מסוימת – ומיד השליכה על כול חברי וחברות ממשלתו. האדם החולה וקהה הלב הזה אינו מסוגל להישיר מבט למציאות, להכיר באחריותו ובאשמתו במצב הנורא שנקלענו אליו, ולעשות כתוצאה מכך את הדבר היחיד שערכי אדם מטילים עליו לעשותו – להתפטר מתפקידו ולהשיב את יכולת הבחירה לעמו.
במקום שבו חדל אישים נרפה מוסרית עומד בראש המדינה, מוחזק בידי שותפיו, הסוחטים אותו ואת המדינה לצורכיהם, מוטלת האחריות על כול אחד ואחת מאתנו להביא להדחתו מיד. כול מי שבחר בו, במפלגתו או באחת מן המפלגות המרכיבות את קואליציית החורבן והדמים שלו – אחראי כמוהו להסתה, לדרדור המדיני והכלכלי של ישראל, לטבח ולמלחמה. כול מי שהכניס לקלפי פתק של מחל, של הציונות הדתית או של עוצמה יהודית, ושל המפלגות החרדיות השותפות לממשלה, ש"ס, אגודת ישראל ויהדות התורה – אחראי לטבח ולמלחמה, אחראי להמשך שלטונו של האדם חדל האישים הזה, אחראי להזנחת החטופות והחטופים בעזה, אחראי לכול אסון שעוד יבוא על ראשינו כתוצאה מבחירתו באותו יום נמהר, יום הבחירות האחרון.
כול אחד מן האנשים האלה צריך לצאת כעת לרחוב, לעצור את המדינה ולצור על מעונות ראש הממשלה ועל הקריה בתל אביב. מיד אחרי יום העצמאות, המדינה חייבת להיעצר, עד שראש הממשלה יתפטר או יודח, ותחת ממשלתו הכושלת תוקם ממשלת אחדות רחבה, שתיטול מידיו את הגה השלטון ותסיט את המדינה מן התהום שהיא שרויה בה – לחוף מבטחים. שביתת השבת הזאת, של המדינה, אינה עניין של שמאל וימין, של 'רק לא ביבי' או 'כן ביבי'. היא עניין של חיים ומוות, מאבקה הנחוש של אומה הנאבקת על עתידה ועל גורלה. זו האחדות האמיתית המתבקשת כעת. דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, דרוזים ובדווים, סטרייטים ולהט"בים, משפחות ויחידים, כולנו צריכים לצאת למחרת יום העצמאות להשבתת המדינה עד לחילופי שלטון. זו הדרך היחידה שנוכל לשחזר ולתחזק כאן תקווה. תקווה לאומית ואישית.
ואם כואב לכם כמוני, התמירו את הכאב בזעם הנדרש כדי להוציא אתכם לרחובות. ובבית, בשקט, התמירו אותו לעבודת הגינה.
שנמשיך לחיות כאן, שנזכה לראות את כול החטופות והחטופים חוזרים הביתה, שנעלה את מדינת ישראל מחדש על פסים של תקווה וצמיחה.
נ.ב.
בשולי הדברים אוסיף, שהתגובות על פוסט האזהרה שלי מפני ה-15.5.24 היו מדהימות. רבים ורבות טובים וטובות זעמו עלי, על שהעזתי בכלל לדמיין תרחיש אסון כזה, לכתוב עליו וגם לפרסם זאת בפומבי. על כך יש לי לומר שני דברים. ראשית, מאז תחילת דרכי כאדם יוצר, בגיל ארבע עשרה, מזה חמישים שנה, אני כותב ומפרסם כל אשר על לבי, ולא מתיר לאיש לצנזר אותי, גם לא לי עצמי. אני כותב כול העולה על לבי, עד כמה שאפשר מתוך יושרה ורהיטות, ומשאני בטוח בטיב דבריי אני מפרסם אותם. אינני חב לאיש דבר מלבד יושרה ועבודה על כול דבר כתוב היוצא תחת ידיי. שנית, להוכיח אותי על מה שכתבתי ופרסמתי הרי זה כמו לבקש לשבור את המראָה. כעוצמת הזעם על דבריי כך עומק החרדה של הזועמים, כעומק חרדתי שלי. במקום לנסות לסתום את הפה למי שמעז לבטא את החרדה, כמוני, ועל ידי כך להסיט עיניכם מן הזוועה, הביטו בה במישרין. הביטו במישרין בחרדה הקיומית שתפסה בכולנו, באי הוודאות שכולנו שרויים בה, קבלו אחריות על בחירותיכם – וצאו לרחובות כדי להפילה. אל תבואו אלי בטענות על כך שאני חרד כמוכם, ומבטא זאת. צאו לרחובות כדי להביא את התקווה.
ואם אין הדבר מובן, אני כותב את הדברים הללו מתוך פיכחון, אימה ורֵעוּת. לא מתוך האשמה.
