התנגדות ושמחות אחרות (79).
הנסיעה מתובל בגליל המערבי למצפה רמון נמשכת על פני 300 קילומטר, בין שלוש לארבע שעות. הנוף מתחלף לאט. בתחילה נשקפים מחלון המכונית שדות הקמה הזהובים, אחרי כן מתגלים הרי החוור הלבנים ואז הרי הטרשים והמכתשים. בצדי הדרכים גם נראים הישובים הלא מוכרים של הבדואים, מצבורי חושות ופחונים, בחלק מסוים של הדרך, בכביש ארבעים, גם עולה משם ריח גופריתי קשה.
עד הכניסה למצפה רמון כבר מבינים – מי שבוחר כיום לגור במקום המבודד הזה, בלב המדבר, עושה זאת מבחירה, בלב חפץ. אחרת אי אפשר להבין את האנשים המיוחדים, המרכיבים את האוכלוסייה המגוונת של מצפה רמון. כך, במרכז המסחרי, מסבים סביב שולחן אחד נערי הגרעין התורני, פאות ארוכות ללחייהם, כיפות גדולות על ראשיהם, והם מצטחקים כנערים, אך גם ממלמלים את ברכת המזון איש לעצמו, ובשולחן אחר שני גברים בשנות השלושים לחייהם, שערם קלוע לצמות או מצטמח פרא וגפיהם עטורות בקעקועים, ואם עם ילדיה, ומבוגר אחד, ועוד, מקבץ בני אדם המעיד על רקמה אנושית מרובדת ועשירה ומגוונת, ולא תמיד קלה להבנה. לא לי, על כול פנים.
הדבר הראשון שקלטה עיני כשנהגתי בעיר, מחפש אחר דירת האירוח שהסדיר לי רכז התרבות המקומי, אלעזר מאק, היה השלטים. שלטי ענק של תנועת 'המשפחה', הקובעים כי 'נצח ישראל לא ישקר' ו'משפחה זה אבא ואימא' ועוד פנינים ממשנתו השמרנית, ההומופובית והחשוכה של החשוד בהטרדה מינית לכאורה, הרב צבי טאו, ראש ישיבות הקו והכוח המניע מאחורי מפלגת 'נועם' המתועבת, שהשר לזהות יהודית במשרד ראש הממשלה, אבי מעוז, הוא מנהיגה.
השלטים הללו תלויים על דירות ועל בתים, בית אחד הגדיל עשות ותלה שלט עצום בגודלו, על כול חזיתו. ומולם, זעיר פה וזעיר שם, מתנופפים דגלי גאווה, אף הם תלויים בגובה, כדי למנוע את שריפתם, כפי שכבר אירע במקום.
כאשר הסתובבתי ברחובות, מחפש אחר הדירה שהוקצתה לי, בין השלטים הללו, חשתי מחנק. הרגשתי מותקף מכול עבר, כמצוי בשטח עוין, ובליבי אמרתי לעצמי, שלא הייתי יכול לחיות ולגדל את ילדיי ולו יום אחד ביישוב, שכך הוא מתייחס למשפחה שבניתי ולאורח חיי. אז גם הכתה בי ההבנה עד מה מתוכננת, יעילה, נוראה ואכזרית היא תוכנית אלקנה של הרב אלי סדן ממכינת 'בני דוד'.
ל'תוכנית אלקנה' התוודעתי בזכות ספרו של חברי, עורך הדין יאיר נהוראי, 'המהפכה השלישית', שחובה לקוראו. בספר מצטט נהוראי את הרב סדן מסביר את טבעה של תוכנית אלקנה:
"אכן, אין זה סוד כי הדרך שאימצנו כאן לעצמנו היא דרכו של אלקנה […] מי יוצר את המהפכה בשטח? מי יוצר את המהפך החברתי התורני בתוך עם ישראל בשטח? אלקנה! […] הוא לא ארגן הפגנות, גם לא הטיף, ובוודאי לא עשה מהפכות צבאיות או מהפכות אלימות מסוג אחר. אלא עשה דבר אחד – המכונה בטרמינולוגיה המודרנית – 'דוגמה אישית'". […] "עיקרון ראשון – לפני שאתה רוצה 'להחזיר בתשובה' את ההוא ממרצ ומהשומר הצעיר, קח לך קודם כל אנשים קרובים – 'בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל'. תחילה, מרכז סביבו את האנשים הקרובים אליו, ולא רק אלו הקרובים אליו ביולוגית, אלא קרובים במנטליות, בשפה, על מנת ללכת יחד. ואותה חבורה קטנה של אנשים אשר מבינים עניין ויודעים מה עליהם לעשות אותה הוא מטפח. אותו אוונגרד תופח, על מנת להתפיח. הוא הולך וגדל ומצטרפים אליו כוחות נוספים. 'והיו באים ולנים ברחובה של עיר והיתה מדינה מרגשת והיו שואלים אותם להיכן תלכו?' […] "לא צריך לכפות דבר על אף אחד. אין צורך בכפייה דתית, לא בכוח פוליטי ולא בהפגנות […] לא בתוך שנה אחת חזר כל עם ישראל בתשובה, שנה אחת כאן, שנה אחריה שם; שנה אחת חמישה בתים, שנה אחרת עשרה בתים […] זוהי הנקודה – ליצור מהפך חברתי בדרך של יצירת מודל עמוק ורציני, שאנשים מזדהים אתו והוא מתגלגל קדימה ככדור שלג, מתרחב ומתרחב."
תוכנית אלקנה היא העומדת מאחורי השתבצות בוגרי המכינה בדרגי הפיקוד הכי גבוהים בצבא, וגם מאחורי הקמת הגרעינים התורניים בערים חילוניות, מרמת השרון ועד מצפה רמון. מטרתו של אלי סדן הייתה ועודנה לחולל בצבא ובמדינה מהפך דתי, והשתלטות על כול שדרות השלטון בדרך להפיכתה של ישראל למדינת הלכה.
החדירה של גרעינים תורניים לערים חילוניות, ובהן גם מצפה רמון, קובעת האנתרופולוגית ד״ר רעות ריינה בנדריהם (מכללת ספיר, האוניברסיטה הפתוחה), אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על המתחים בין הקבוצות השונות בעיר, החלה כבר בשנות האלפיים, אחרי הסכמי אוסלו (1993) ורצח רבין (1995), והתחזק עם ההתנתקות מגוש קטיף (2005) ופינוי עמונה (2006). "תהליך חדירה של מתיישבים חדשים, שבמהלכו שתי קבוצות אשכנזיות מהמעמד הבינוני, חילונים ודתיים, שבמרחבים אחרים נמצאות בקונפליקט אידיאולוגי על הזהות העתידית של מדינת ישראל והאליטה השלטת שלה, חוברות זו לזו, ומייצרות אפקט משולב של צבירת הון, כלכלי ותרבותי, תוך נישול אוכלוסיות מקומיות המודרות מהמערכות הכלכליות והאידיאולוגיות שהן מייצרות. לתפיסתי, חיבור זה התאפשר כי כל קבוצה בדרכה מפעילה פרקטיקות של יזמות, ומהוות 'סמי אוטונומיה' של המדינה, בין אם זו יזמות כלכלית ובין אם זו יזמות מוסרית, המכנה המשותף ביניהם שהם מייצגות את ההיגיון היהודי אשכנזי של המדינה ובכך מהווים סוכניה"
"במקרה של הגרעינים התורניים," מוסיפה ד"ר בנדריהם, "היזמות המוסרית שלהם מבוססת אידאולוגיה משיחית. הם הגיעו לפריפריה מתוך משימה ברורה של ייהוד המרחב והדתת האוכלוסייה היהודית בעיירות. גם כאן הסמנטיקה החיובית של ״התנחלות בלבבות״ ו"השתלבות בד' אמות", משמעותה דיכוי והדרה של התושבים הוותיקים, בין אם הם מזרחים, מסורתיים או ערבים תוך השתלטות כוחנית על השכונות, המערכות המוניציפאליות שסביבן כמו מערכת החינוך ומערכת הרווחה, ושימוש במשאבים ציבוריים."
"כמעט בכל עיירת פיתוח אליה הגיע גרעין תורני בחסות המדינה החלו חבריו תוך זמן קצר להוביל את מחלקות הרווחה, החינוך, או המתנ״ס, תוך יצירת תלות בין התושבים לבין הגרעין. השתלטות זו התאפשרה להם כי פשוט ניתנה להם האפשרות לכך, ניתנו להם משאבים, תקציבי מדינה, דיור ציבורי וגיבוי פוליטי לפעילותם."
בשנים האחרונות נקלט במצפה רמון גם הגרעין התורני "ועליתם בנגב". "אנשי הגרעין, מתלמידיו של הרב צבי טאו, מהרבנים הקיצוניים בישיבות הקו," מספר שי שדה, תושב מצפה רמון, "שמו להם מטרה: להפוך את מצפה רמון ליישוב לדתיים בלבד. בשביל המטרה הזאת – כל האמצעים כשרים: כתובות גרפיטי מסיתות, תלישת דגלים, שריפת דגלים, איומים ברצח, קריאות מסיתות של מנהיגי הקהילה וראשי הישיבה. מועצת מצפה רמון משתפת איתם פעולה באופן מלא."
המציאות הזאת ניכרת בשטח. מצפה רמון, ימים ספורים לפני מצעד הגאווה שייערך בעיר (ביום שישי הקרוב, 30.6.23, בשעה 10.00), היא עיר שסועה ומפולגת. לכן גם שמחתי כל כך, כאשר הוזמנתי לעיר כדי לקיים בה מפגש סופר, בו אספר על חיי ויצירתי, בספרייה העירונית, ימים ספורים לפני המצעד. שמחתי עוד יותר כאשר נודע לי, שבאותו ערב ממש (בתזמון מצער, מבחינת התפלגות הקהל), יתקיים גם ערב שירה גאה ב'בר יין', אחד ממקומות הבילוי הפופולריים בעיר.
הגעתי למצפה רמון בצהריים. חיפשתי לי מקום לאכול בו, ובהמלצת מארחיי הגעתי ל'מסעדת הקצה.' מיד כשבאתי אליה ראיתי שדגלי גאווה תלויים על כול קירות המקום, וזה מיד השרה עלי ביטחון. ניגשתי למכונית, הוצאתי ממנה שתי חבילות של גיליון ספרות ואמנות ההתנגדות שהפקתי לכבוד חודש הגאווה, 'גאים להציג 2023,' והבאתי אותם לבעלת הבית. אחרי כן ישבתי שם ואכלתי חריימה טעימה מעשה ידיה.
אחר הצהריים נסעתי לספרייה העירונית. את פניי קיבלו הספרנית יחד עם רכז התרבות. הוצאתי מן המכונית את תרומת הספרים שהבאתי לעיירה – עשרות ספרים משלי ומשל אחרים, בשירה ובסיפורת, מקור ותרגום ועיון והדרכה, כולם ספרות גאה שכתבתי ו/או ערכתי והוצאתי לאור בהוצאת 'שופרא לספרות יפה,' בתוספת גיליונות 'גאים להציג 2023,' וערכתי הכול על שולחן רחב, לטובת הקהל שיגיע למפגש אתי.
הספרייה במקום כלילת יופי. מעודי לא נכנסתי לכזו ספרייה. במבואה שתי שידות עץ ישנות ומכובדות למראה, עמוסות בספרים, ומנורות לילה יפהפיות תלויות ביניהן, בחדר ספרי הילדים איגלו ענק שבנוי כולו מספרים, ובתוכו מרבץ קריאה נהדר, ובחלל המרכזי של הספרייה מין עמוד מתנחשל של ספרים.
אט אט התקבץ הקהל למפגש. הגיעו כמה עשרות א.נשים, והמפגש היה מרגש. אבל כאשר מישהי שאלה אותי שאלה, שלחצה לי על הטריגר הפוליטי, דיברתי בשצף קצף על החלטתו של שר התרבות להשתלט על חבר הנאמנים של פרסי הספרות, הסברתי כיצד היא דומה לניסיונות ההשתלטות של שר החינוך על המועצה להשכלה גבוהה, ושל ראש הממשלה ושר המשפטים על הוועדה למינוי שופטים, והבהרתי כי אנחנו מצויים במתקפה על כול מה שגדלנו לראות בו מולדת, על כול ערכינו המשותפים.
בשלב זה קמו שני בני זוג דתיים, שאחרי כן נודע לי כי הם מן המתמידים בכול הפעילויות בספרייה, ועזבו את המקום. הבעתי מיד את צערי על כך שנכנסתי לפוליטיקה, אבל האמת היא ששמחתי שהייתה לי האפשרות לבטא את תחושותיי. הם הלכו, המפגש המשיך עד סיומו, ואחרי כן נותרו במקום כמה וכמה א.נשים שביקשו לשוחח אתי ולהודות לי עליו.
משם נסעתי ל'בר יין'. המקום היה מלא מפה לפה בעשרות צעירות וצעירים, מסבים מסביב לשולחנות וישובים על הארץ, המקשיבים לשירה גאה, בפזמון ובזמר. זה היה מרגש באופן בלתי רגיל. עברתי בין השולחנות, חילקתי ביניהם את עותקי החוברת שערכתי, ואז יצאתי החוצה לשוחח עם מארחיי.
בשעת בוקר מוקדמת עזבתי את מצפה רמון בדרכי חזרה לגליל. כול הדרך האזנתי לתוכניות האקטואליה בגלי צה"ל. שמעתי את השר מיקי זוהר אומר לספי וליניר בגל"צ שבחר את החברים החדשים לחבר הנאמנים של פרסי הספרות לפי 'מידת התאמתם האידיאולוגית למדיניות השר,' ורגע אחרי כן התפלפל בדבר ההפרדה בין 'אידיאולוגיה' לבין 'פוליטיקה,' על כך שהוא 'בא למשול', ההמשך הישיר של שלושת הכפים שלו – כסף, כוח, כבוד – ועל כך שעד שבחר נציגים אלה לחבר הנאמנים של פרסי הספרות 'לא היה שיוויון' ו'לא היה איזון בין זוכי הפרסים' ועכשיו יש.
חשבתי שאני מתפוצץ. כמי ששפט בהרבה תחרויות פרסים, וגם זכה בחלק ניכר מן הפרסים הספרותיים הנהוגים במדינת ישראל, אני יודע בוודאות, כי זכו בהם סופרות וסופרים מכול העדות והקהילות וההשקפות הפוליטיות וסוגי הסגנון והפואטיקה השונים. איש מעולם לא בחן מועמדים של פרסי ספרות לפי השתייכותם הפוליטית או 'האידיאולוגיה' של השר/ה. זאת, עד לריקא הפוחז הזה, איש חכם, מתוחכם, אין ספק, אבל מרוקן מיושרה ומערכים, מיקי זוהר, שגם מכניס שיקול פוליטי לחבר הנאמנים של פרסי הספרות, גם תוקף במעשה מובהק של גזייטלינג את קודמיו כאילו זה מה שעשו, וגם טוען ליצירת 'שוויון' חדש בין זוכי הפרסים.
ודאי לי, שאביר השוויון מיקי זוהר הריקא הפוחז מעולם לא טרח לשבת ולבחון את רשימת כול זוכי וזוכות פרסי הספרות לדורותיהם. לו היה עושה כן היה מגלה כי הם באים ובאות מכול חלקי החברה הישראלית. יתר על כן, גם סופרי וסופרות הימין לא קופחו אלא להפך. הרי בעבורם יצרו את הפרס לספרות יהודית. אני יודע זאת, כי כסופר יהודי הגשתי את יצירותיי היהודיות לפרס זה, וכמובן שלא זכיתי בו.
להלן רשימת הזוכים בפרס היצירה לסופרים עבריים מאז ראשיתו בשנת 1969: אמיר גלבע, אהרן אפלפלד, דוד שחר, אליהו דוד שפיר, אורי צבי גרינברג, יונתן רטוש, נעמי פרנקל, אהרן אלמוג, ישורון קשת, יהושע טן-פי, יהודה עמיחי, עוזר רבין, ש. שלום, עמליה כהנא-כרמון, דן פגיס, אסתר ראב, אורי אורלב, אברהם ב. יהושע, דוד כנעני, דוד אבידן, ט. כרמי, אריה סיון, גצל קרסל, ,אהרן מגד, פנחס שדה, חנוך ברטוב, יונת סנד, יאיר הורביץ, זלדה, דב חומסקי, שולמית הראבן, משה שמיר, נתן יונתן, אברהם חלפי, טוביה ריבנר, אהוד בן עזר, יצחק אוורבוך-אורפז, יהודית הנדל, זרובבל גלעד, אלי נצר, ישראל פנקס, יצחק עקביהו, דליה רביקוביץ, בנימין תמוז, שמעון בלאס, מאיר ויזלטיר, יואב לויטס הלוי, יהושע קנז, ש. שלום, חיים באר, רבקה מרים, דבורה עומר, אמנון שמוש, רבקה גורפיין, גבריאלה אלישע, יעקב בסר, נורית זרחי, אנטון שמאס, עמליה כהנא-כרמון, אמציה פורת, אמיר גלבע, אידה צורית, אילן שיינפלד, גיורא לשם , ישראל המאירי, יותם ראובני, דוד אבידן, שמעון צמרת, יוסף מונדי, מאיה בז'רנו, יוסף בר-יוסף, בנימין גלאי, משה דור, יהודית כפרי, ראובן מירן, אבא קובנר, יורם קניוק, דן שביט, יורם שרון, יוסף שרון, שולמית אפפל, יאיר הורביץ, ש. שפרה, משה דור, דודו ברק, ארז ביטון, אהרן אמיר, פנחס שדה, ישראל הר, חיים נגיד, עודד סברדליק, דודו ברק, אורי אורלב, שמחה רז, אייל מגד, יוסף אורן, לאה איילון, מנחם בן, רחל חלפי, רוני סומק, דן בניה סרי, עזריאל קאופמן, אשר רייך, מאיר שלו, ש. שפרה, יצחק לאור, אהוד בן עזר, שמאי גולן, מרים איתן, נורית זרחי, יהודית מוסל-אליעזרוב, איתמר יעוז קסט, יעקב בוצ'ן, חיים באר, מרים עקביא, יוסף עוזר, לאה איני, ישראל אלירז, חנה בת שחר, בתיה גור, מאיה בז'רנו, רמי דיצני, יחזקאל יוסף, יוסף מונדי, רונית מטלון, אגי משעול, אריה סמו, עופרה עופר, דליה רביקוביץ, אמנון שמוש, יונדב קפלון , שמעון שלוש, א.ב. יפה, רמי סערי, יהודית קציר, מאיה בז'רנו, נאוה סמל, ניצה בן-דב, יוסף שרון, ש. שפרה, דן ערמון, יורם ורטה, אלאונורה לב, דורית רביניאן, אנדד אלדן, אלון אלטרס, יונתן בן נחום, יצחק גורמזאנו גורן, ורדה גנוסר, דליה הרץ, נתן זך, יחיאל חזק, אורציון ישי, יצחק לאור, רוני סומק, אידה צורית, אורלי קסטל-בלום ורועי רשקס, גבריאלה אביגור-רותם, תלמה אדמון, אסתר אטינגר, דרור אלימלך, יעקב בוצ'ן, תמיר גרינברג, יעל הדיה, יונה טפר, שלומית כהן-אסיף, אפרת מישורי, יורם מלצר, אמנון נבות, יזהר סמילנסקי, אלונה קמחי, דורית רביניאן, רבקה רז, אשר רייך , שלמה שבא, שרון אס, חיה אסתר, אלכס אפשטיין, מישקה בן דוד, אברהם בר-עוז, יצחק בר-יוסף, עליזה גרינברג, דורית ויסמן, אסתי ג. חיים, חיים לפיד, גיורא לשם, אלכסנדר סנד, אלי עמיר, דורית פלג, יהודית רותם, דן שביט, ציפי שחרור, לאה שניר,אריה אהרוני, יצחק אוורבוך-אורפז, לאה איני, חיים גורי, רמי דיצני, רפי וייכרט, גלי-דנה זינגר, שרה חפרי אפלל, רן יגיל, איריס לעאל, הלל מיטלפונקט, רמי סערי, אבשלום קווה, מיריק שניר, ירון אביטוב, אהרן אמיר, דודו בוסי, מקסים גילן, שפרה הורן, אמירה הס, חוה חבושי, תמיר להב רדלמסר, איל מגד, מירה מגן, מיכל סנונית, סייד קשוע, דליה רביקוביץ, יובל שמעוני, אסתר אייזן, דבורה אמיר, שמעון בוזגלו, רות בונדי, דרור בורשטיין, יצחק בן-נר, סמי ברדוגו, אביבה דורון, אליעז כהן, מירי ליטווק, יורם לוי פורת, לילי פרי, שמעון צימר, ליאור שטרנברג, שמעון אדף, יהורם בן-מאיר (פיצ'י), מיכל בן-נפתלי, חנוך ברטוב, חגי דגן, אנה הרמן, דורי מנור, יעל משאלי, איתמר יעוז-קסט, שז, עודד פלד, יהודית קציר, טוביה ריבנר, נתן שחם, אהרן מגד, רות אלמוג, יואל הופמן, יוסי אבני לוי, סוזן אדם, תמר גלבץ, נירה הראל, גורן אגמון, משה דור, גלעד מאירי, דבי סער, ליאת קפלן, שלמה אביו, עורך הספרות זיסי סתוי, ישראל אלירז, מואיז בן הראש, יצחק בצלאל, אריאל הירשפלד, אלון חילו, הגר ינאי, עינת יקיר, חיים סבתו, שהם סמיט, נעים עריידי, ארנה קזין, אסף שור, צור שיזף ואילת שמיר, אגור שיף, אלישע פורת, אלמוג בהר, אמנון נבות, אריק א. (אייזנברג), ברכה סרי, גיא עד, דניאלה כרמי, טל ניצן, ירמי פינקוס, ניר ברעם, רוני גבעתי, תהל רן, תמיר גרינברג, אורלי קסטל-בלום, אלחנן ניר, אסף גברון, גבריאלה אלישע, יוסף אורן, יניב איצקוביץ', יעל הדיה, יצחק בר-יוסף, ישראל ויסלר (פוצ'ו), ישראל פנקס, מאיר ויזלטיר, מירה מאיר, עיינה ארדל, תמי שם-טוב, דנה אמיר, יקיר בן משה, בני ברבש, מיכאל בר-זוהר, אילנה ברנשטיין, יצחק גנוז, אורי הולנדר, סיון הר-שפי, נידאא חורי, יונתן יבין, גליה עוז, אפרים סידון, משה סקאל, נעמי שמואל, יהונתן גפן, מנחם פרי, עמיחי שלו, משה אוחיון, יהודה אטלס, שולמית אפפל, יערה בן דוד, אמיר גוטפרוינד, יחזקאל רחמים, עפרה גלברט אבני, ציפורה דולן, גיל הראבן, דן לאור, דרור משעני, אבירמה גולן, אלונה פרנקל, אופיר טושה גפלה, אלי אליהו, גלית דהן קרליבך, חיים פסח, יונדב קפלון, מיקי בן כנען, מתן חרמוני, עליזה גרינברג, ערן בר-גיל, ענת זכריה, ציפי גון-גרוס, צרויה שלו, אלי הירש, סבינה מסג, יגאל סרנה, שהרה בלאו, יערה שחורי, אמונה אלון, יעל נאמן, אילן שיינפלד, צביקה שטרנפלד, דידו (ש. דידובסקי), יעקב ביטון, יוסף עוזר, יוסי סוכרי, נגה אלבלך, ענת עינהר, אסתי ג. חיים, שגיא אלנקוה, הילה להב, רן יגיל, מנחם בן, אלכס אפשטיין, דוד טרבאי, יוסי גרנובסקי, סיגל בן יאיר, איריס אליה כהן, מירה קדר, יאיר אסולין, יפתח אשכנזי, רחל אשד, איימן סיכסק, לאה פילובסקי, בנימין שבילי, נוית בראל, קציעה עלון, יודית שחר, יהודה עתי, עדי וולפסון, אביחי קמחי, רחלי אברהם איתן, דורית זילברמן, שחר-מריו מרדכי, בכל סרלואי, רפי וייכרט, שולה מודן, גלילה רון פדר עמית, דרור בורשטיין, נינה פינטו אבקסיס, זיוה שמיר, פיני רבנו, נעמי בן גור, סלין אסייג, חמוטל בר יוסף, ריקי דסקל, חיותה דויטש, יונתן ברג, ענבר אשכנזי, אריאלה גולדמינץ, אריק גלסנר, תהילה חכימי, שמי זרחין, ענת לוין, דורי מנור, אביבית משמרי, יואב אלוין, אסף ענברי, דורית קלנר, נעם פרתום, מיה טבת דיין , שמעון ריקלין, שי אספריל, עדי שורק, ענת שרון בלייס, אבנר הולצמן, מירב נקר סדי, יונית נעמן, משה פינטו, יעל גלוברמן, גדעון טיקוצקי, יעקב ברזילי, שגית אמת, קובי נסים, אורית וולפיילר, דקלה קידר, הילה בלום, נורית גרץ, ירמי פינקוס, רועי חן, עמיחי חסון, נעה ידלין, ינץ לוי, יעקב צ. מאיר, רותו מודן, לבנה מושון, שירה סתיו, אתגר קרת, אלי שמואלי, שלום אילתי, תמר מרין, יאיר אגמון, יהודה ויזן, שלומי חתוכה, עינת יקיר, אליעז כהן, מיטל נסים, יהושע סובול, שהם סמיט, גיורא פישר, תהל פרוש, ריטה קוגן, עילי ראונר, שרה שילה, ישי שריד.
זוהי רשימה חלקית בלבד של הזוכים בפרס ספרות אחד בלבד (ויקיפדיה לא ציינה לצערי את כול שמות הזוכות והזוכים, ועמכםן הסליחה). אבל בניגוד לשר לענייני כלום מיקי זוהר, אני מכיר לא רע לפחות חלק מיצירותיהם של הסופרות והסופרים שזכו בפרס זה, ויודע דבר אחד – יש כאן גיוון ועושר מופלא של יצירה עברית, מכול הסוגים והסוגות, המינים והמינות. איש לא היה זקוק למדרך רגליו הדורסניות של מר כוח כסף כבוד מיקי זוהר, לא במשרד התרבות והספורט ולא בפרסי הספרות. האיש המתוחכם והמרוקן הזה עושה בדיוק מה שעושים חבריו לממשלה בתחומי אחריותם – משתלטים על מוסדות השלטון, מחדירים אליהם תועמלני משטר בדמות 'סופרים', כדי לדכא את חופש הביטוי והיצירה בישראל.
זו הסיבה שאנו נלחמים בהם, זו הסיבה שירדתי למצפה רמון. זו הסיבה שאני נואם מדי שבוע במקום אחר ברחבי ישראל. אנחנו נאבק בכם עד שננצח אתכם, ונשיב אתכם למאורות האופל שהגחתם מהן. אתכם, את קושרי הקשר מבית פורום קהלת וישיבות הקו של הרב טאו והמכינות של הרב אלי סדן, ונשיב את ישראל להתנהל בממלכתיות כמדינה יהודית דמוקרטית. בי נשבעתי שכך יהיה.
ואם ירצה השם, ויום אחד אהיה יו"ר ועדת התרבות של הכנסת, ו/או שר התרבות והספורט, האמינו לי, אעשה את מלאכתי בידיעה שאני משרת תכלית גבוהה ונעלה ממני – מדינת ישראל, הספרות העברית והתרבות העברית. אמן ואמן.
אריאל שלום,
תודה שקראת.
כל הנתונים שכתבתי לקוחים מתוך חומרים שפורסמו בכלי התקשורת.
כל טוב לך.
השקעתי כמה דקות וגיליתי שמדובר באדם שכותב שקרים בלי למצמץ.
משקר לגבי פעילות הגרעינים התורנייים.
משקר לגבי זמן הגעת הישיבה למצפה רמון.
משקר לגבי האלימות שהוא מייחס לגרעין במצפה רמון.
בקיצור, אובייקטיבי הוא לא