תהליך היצירה

גמדים אכן עובדים בלילה!

החיים, הכתיבה, הספרות ומה שביניהן (191).

     בכול פעם שחברתי מאירה גולדברג-ברנע מספרת, שהיא כותבת בלילה, אני מחייך לעצמי. פעם גם אני הייתי ככה. הייתי כותב לפעמים עד שתיים-שלוש לפנות בוקר, ורק אז הולך לישון. אבל אלה היו ימים אחרים, כשעוד הייתי רווק חסוך ילדים. מאז נולדו הבנים, אני הולך לישון כמו טאטאלע, באחת עשרה וחצי-שתיים עשרה, כדי שאשכים בחמש וחצי-שש ואהיה כבר ערני לקראתם ביקיצתם. חוץ מזה הזדקנתי. כבר אין לי כוח לישון רק שלוש-ארבע שעות בלילה ואחרי כן עוד לתפקד כהורה יחידני.

     לכן, גם אתמול הלכתי לישון לפני חצות. וכמו מדי לילה, עוד אחד מסימני הגיל, בערך בשלוש לפנות בוקר התעוררתי כדי להשתין. וכששבתי למיטה, ראיתי בטלפון שיש לי הודעה נכנסת בתיבת המייל. כמובן שהבטתי בה. זו הייתה הודעה מד"ר אילן טבק אבירם, הפסיכולוג הקליני המלווה את ספר-הילדים החדש שלי, "הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל," והוא כתב בה משהו, שטלטל ואתגר אותי עד כדי כך שלא יכולתי לחזור לישון.

     זה היה משהו מסביב לנושא העוני ומקומו בפונדקאות ובתרומת הביצית. היו מכםן חברות, כמו ליאורה גרוסמן, העורכת ומעצבת העל שלי, ותמר עילם גינדין, למשל, שתהו או התרעמו על שם התואר שהצמדתי בעמוד הראשון של הספר לנשים הודיות, כ'עניות'. ובצדק. זה הטריד גם אותי. אבל את אנשי המקצוע המלווים אותי, המטפל באומנויות איתן גילור מלר, ואת הפסיכולוג ד"ר אילן טבק אבירם, שניהם אבות לילדים מפונדקאות, זה הטריד עוד יותר, ואילן גם התעקש אתי.

     התהפכתי על מיטתי. עלו בי דברים שאיתן כתב לי, עד כמה טבעה של הודו מורכב יותר מכפי שתיארתי אותו בספרי, ובהתאם, עד כמה המניעים של נשים הודיות לפונדקאות מגוונים יותר ממצבן הכלכלי. ואז, כמו מין היענות פנימית לדברים, התחלתי לחשוב על בודהיזם, על חיי הפשטות הקשורים בו ונובעים ממנו, ועל התפיסה האחרת לגמרי של הודים את המציאות החומרית.

     לא הייתי צריך ללכת רחוק מדי. בעיני רוחי העליתי תמונות מדף הפייסבוק של גיסתי, חגית אריאלי שיינפלד, שממש בימים אלה מטיילת בהודו, ובדלהי, עם משפחתה, משפחתי. ואז הבנתי משהו. עלי לנצח את עצמי. בכתיבה שלי על הודו משוקעת תפיסה מערבית, הרחוקה לגמרי מן התפיסה ההודית את מהות החיים, מעגלי הקבלה והנתינה בהם, והכרת התודה ליקום.

     גיששתי בידיי על המיטה. להוותי, ואולי למזלי, שכחתי להניח עליה אמש את המחברת הצהובה והעט, המלווים אותי מדי לילה לשם כתיבת חלומות. לכן לא התעצלתי, קמתי מן המיטה, ניגשתי אל חדר העבודה והתיישבתי אל המחשב. כתבתי בו את הפסקה שעלתה בי, ורק אחרי כן חזרתי לישון. ידעתי שעשיתי הלילה דרך, דרך משמעותית מאד להתגבר בה על הדעות הקדומות שלי עצמי. ואז הלכתי לישון.

     כרגע סיימתי לשכתב שוב, בפעם המי יודע כמה, את הספר. אני חושב שעשיתי בו עבודה טובה. אך לא פחות מכך, עשיתי עבודה טובה ביני לבין עצמי. וזה בזכות ליאורה ותמר ואיתן ואילן וכול מי שהקפיד.ה אתי בימים האחרונים. אז תודה לכולכםן. מעומק לבי.

     אכן, כמו שכתבתי לא פעם, ספר הוא עבודת צוות. מרגע שכתב-יד יוצא מתחת ידיי ועובר לאחרות ולאחרים, אני קשוב מאד לכול הערותיהםן והערותיהםן, מפני שאני יודע שכול הערה והארה כזאת מסמנת לי על נים של זהב, עורק זהב במכרות הנפש, שעלי לחפור מסביבו בחשכה הפנימית של תת המודע שלי, עד שיתנוצץ.

     לריבה פרי, בספרה הנפלא 'מעשה יצירה', המדבר על תהליך היצירה, ישנו פרק הקרוי 'גמדים עובדים בלילה.' היא מתייחסת בו לאגדת הסנדלר ואשתו, שגמדים טובים באים ותופרים להם מנעלים בחשכת הליל, ומדברת על תקופות ורגעי חביון כאלה, שהיצירה זקוקה להם, כדי להתרקם. אמש ביקרו אצלי הגמדים העובדים בלילה. וכמה טוב לקום בבוקר ולראות את כתב-היד של ספר-הילדים החדש שלי זוהר.

     נותרו עוד עשרה ימים לקמפיין מימון ההמונים לספר הזה, המדבר על פונדקאות, ומבקש ליצור אווירה חמה, מקבלת ושוויונית לילדי הפונדקאות והמשפחות החדשות בישראל. כדי להבטיח את יציאתו לאור אני זקוק לעוד 18,424 ₪. אם כל אחד ואחת מקוראי וקוראות הפוסט הזה ירכוש ספר אחד או יותר בעלות 79 ₪ לעותק, די ברכישת 233 עותקים מן הספר כדי להביאו לידי גמר יפהפה ופרסום.

     זה מה שאני מבקש מכםן היום. היכנסו לקמפיין ורכשו עותק או שניים או יותר. והעבירו זאת גם לחבריכםן וחברותיכםן. זה יהיה ספר יפה ונפלא עד מאד, וישמח את לב כול מי שתומכיםות בו.

     תודה מקרב לב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.