שירה מִתחקה על עקבותיה – הגעגועים לאם

מרדכי גלילי. אשׁר עובר אֹרח. הוצאת עם עובד סדרה בעריכת דרור בורשטיין, 2025. 92 עמ', 84 ₪.

     ספרו החדש של מרדכי גלילי הוא ספר נדיר ומיוחד, המתמודד עם כוחה של השירה לברוא מציאות מיטיבה יותר לכותבה. הספר מזמין את הקורא להאזין לשיחה אינטימית של המשורר עם עצמו ועם אימו המנוחה. הוא פותח וסוגר בשירים על המציאות, אבל רובו-ככולו מתנודד על קו התפר בין פנים לחוץ, עם העדפה ברורה לעולם הפנימי על פני העולם החיצוני. כך הוא מעיד כבר בשיר "כבר לא אכפת לי", אחד משלושת השירים הפותחים את הקובץ: "אֲנִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְשׁוֹרֵר/הַחֹמֶר הַשִּׁירִי מִתְעַטֵּף בְּזֶהוּתִי./כְּבָר לֹא אִכְפַּת לִי/ לִהְיוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר/יֶלֶד עוֹמֵד בְּמִגְרַשׁ רֵיק/ מִתְפַּעֵל./כְּבָר לֹא אִכְפַּת לִי לִכְתֹּב/עַל הַדְּבָרִים הַנֶּחְבָּאִים,/הָרְגָעִים הַיּוֹתֵר כּוֹאֲבִים." שימו לב לתמונת הילד העומד במגרש ריק. הוא לגמרי בודד בו, אבל אינו עסוק בבדידותו אלא בהתפעלותו מן העולם.

     בשיר הראשון בקובץ, "הליכה בפארק הירקון (הומאז' לצ'סלב מילוש)" הוא כותב: "הַמְּצִיאוּת הַמְּאַיֶּמֶת סוֹבֶבֶת אֶת הַפַּארְק,/וְלִרְגָעִים לֹא מַצְלִיחָה לְהִכָּנֵס./שָׁקֵט מְאוֹד מִסָּבִיב. מַעְגְּלִי חַיִּים/מִתְחַכְּכִים זֶה בָּזֶה, כְּמוֹ רֹאשׁ חָתוּל בַּקַּרְסֹל". בשיר האחרון בקובץ, "הלוויה בחברון, אנתפאדה, 1988", הוא כותב: "הַבֶּכִי צָמוּד לְחָזֶה, עָטוּף, מְכֻרְבָּל./דְּמֻיּוֹת רְפָאִים רָצוֹת בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי,/זוֹרְקוֹת אֵשׁ בַּבָּתִּים./הַלֶּהָבָה עָלְתָה לִגְבָהִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר./אֶת הַפָּנִים הִסְתִּירוּ בְּשַׂקִּים, בִּסְדִינִים./פְּתָחִים קָרְעוּ לָעֵינַיִם."

     אבל המסגרת השירית של המציאות הפוליטית היא רק מסגרת חיצונית המבליטה את טבעו המיוחד של הספר – זהו שׂיח פנימי של המשורר עם עצמו, עם אימו ועם קוראיו, בניסיון להטליא לעצמו את חייו לאחור: "אֲנִי בּוֹרֵא לְעַצְמִי אֶת מִשְׁפַּחְתִּי,/אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה הַהוֹלַנְדִּית שֶׁלִּי," הוא מעיד באחד משיריו, בו הוא מדמיין את סבו וסבתו שלא פגש מעולם. אבל סוד ההיעלם, המפתח להבנת הספר כולו, נמצא בשיר "נובמבר 1956". שיר זה מפרט מה אירע בתרבות העולם בחודש מסוים זה: "בְּנוֹבֶמְבֶּר חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ הוֹפִיעָה/בִּילִי הוֹלִידֵי בְּקַרְנַגִי הוֹל/בִּנְיוּ יוֹרְק. כָּל הַכַּרְטִיסִים נִמְכְּרוּ./בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִקְלִיטוּ מַיְלְס דֶיְוִיס וְקוֹלְטְרֶיִן אֶת 'Round about Midnight./ מַרְק רוֹתקוֹ צִיֵּר אֶת 'כָּתֹם וְצָהֹב'" וכו'. רק בשתי שורותיו האחרונות הוא כותב: "בְּנוֹבֶמְבֶּר חֲמִשִּׁים וְשֵׁשׁ, אַרְבָּעָה יָמִים/לִפְנֵי יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁי, הִתְאַבְּדָה אִמִּי." כך, בסיום קטלוג אירועים אחרים לגמרי שאירעו באותו חודש, בטון מאופק, כמעט מקפיא, מסגיר מרדכי גלילי את סודו של הספר הזה.

שלוש פואמות המאייכות זו את זו

     לבד משירי המסגרת שעמדתי עליהם, הספר כולל בתוכו שלוש פואמות, "לפנות בוקר, פואמה (2020)", "נצח פרטי, פואמה (2024)", "מלאך שאינו יכול לשנות, פואמה (2025)". נדמה לי, שסודרו כך שהן מאייכות זו את זו.

     הפואמה הראשונה נסובה סביב ספק ציפור, ספק אם, ספק נשמה, שהדובר רואה אותה בחדרו. "הִיא עָפָה אֶל קַו הָאוֹר,/צְלָלִית כֵּהָה בַּחֲשֵׁכָה./ מַשַּׁק כְּנָפַיִם, רַחַשׁ תְּנוּעָה מְהִירָה./אוֹר קָלוּשׁ מִתְפַּזֵּר וְנִשְׁבָּר לִשְׁכָבוֹת./לֹא יָכֹלְתִּי לְהַעֲרִיךְ אֶת הַמֶּרְחָק/אֶל מַלְבֵּן הָאוֹר שֶׁסִּמֵּן פֶּתַח,/חַלּוֹן אֶל הַחוּץ./כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי וְלֹא זַזְתִּי, בְּקשִׁי נָשַׁמְתִּי,/כֻּלִּי עֵינַיִם מִתְאַמְּצוֹת לִרְאוֹתָהּ./נִדְמֶה הָיָה שֶׁנּוֹצוֹתֶיהָ זָהָב." המעקב אחר הישות הזאת נמשך מאז ילדותו, "בְּכַפּוֹת יָדַי הַקְּטַנּוֹת אֲנִי מְנַסֶּה לָגַעַת בָּהּ./אוּלַי תִּמְצָא מְנוּחָה לְרֶגַע אוֹ אוּלַי נִתְחַלֵּף,/אוּלַי נַחְתֹּר יַחַד אֶל קַו הָאוֹר". לרגעים היא מתוארת ממש כציפור, "רָאִיתִי אֶת צְבָעֶיהָ,/פַּסִים חוּמִים-אֲפֹרִים,/בַּקְּצָווֹת גּוֹנֵי חַרְדָּל צְהֻבִּים-כְּתֻמִּים", אבל אז, באמצע הפואמה, מופיע שיר לא קשור כביכול, המדבר על פחד המוות של הדובר, וממנו ממשיך בתיאור הישות הזאת: "עָפָה לִקְצוֹת הָאוֹר הָרְחוֹקִים/וּמֵעֵבֶר לָהֶם./מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַנּוֹף שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה,/גְּבָעוֹת אוֹ עֵצִים מֻסְתָּרִים./אִם תִּמְצָא, יִהְיוּ לָהּ כְּתַחֲנוֹת,/ שָׁם תַּעֲצֹר, תֶּאֱסֹף כֹּחַ". אבל אז שוב נכנס המוות אל הפואמה: "בָּאוֹר שֶׁזָּרַם לְמַעְלָה, עָלָה וְהִתְרַחֵב, רָאִיתִי דְּמֻיּוֹת./כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ רָאִיתִי: אֵלּוּ הַמֵּתִים./מְטַיְּלִים כְּמוֹ בְּפַּארְק רָחָב./פְּנֵיהֶם אֲטוּמִים, מַבָּטָם רֵיק./שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹתָם, הָיִיתִי חֵלֶק מֵהֶם,/רָצִיתִי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ./יָכֹלְתִּי לַחֲלֹק עִמָּם נְדִיבוּת שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי,/רֹךְ שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי". כמה כאב מובע בשורות האלה.

     כך ממשיכים השירים לעקוב אחר הישות העפה, בתוך תיאורי אור מופלאים, שאינני זוכר כמותם בשירה העברית. ולפתע מופיע השיר הבא, על אודות השירה: "הַשִּׁירָה הֵקֵלָּה עָלַי,/הָיִיתִי כִבְיָכוֹל בְּשִׂיחָה./הֶעֱלִיתִי נִמּוּקִים וּפָסַלְתִּי אֲחֵרִים,/ זֶה הָיָה מוֹנוֹלוֹג בָּהִיר./ לִרְגָעִים הָיִיתִי יוֹתֵר הֶחְלֵטִי./ כַּמָּה יָפָה הָיְתָה הָאֱמֶת/ כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לְשַׁקֵּר לְעַצְמִי".

     17 קטעים כאלה כוללת הפואמה הראשונה, אחד פחות מח"י. הישות הזאת, שהדובר עוקב אחריה, היא בעת ובעונה אחת נפשו, בת השיר שלו, אימו הנעדרת וגם ציפור קסומה. אבל בה-בעת שהוא רואה אותה, הוא יודע כי מדמיונו הוא רואה אותה. "נָשַׁקְתְּ וְחִיּוּךְ קָטַן עַל שְׂפָתַיִךְ./אֲנִי מַבִּיט בָּךְ וְלוֹמֵד תְּנוּעוֹת קְטַנּוֹת,/גַּלִּים בְּלִבּוֹ שֶׁל מְדַמְיֵן" ("ליד החלון").

     הפואמה השנייה, "נצח פרטי", מנסה לשכתב את העבר, לברוא מחדש את אימו בתוך ילדותו. "בּוֹאִי אֶל יַלְדוּתִי, תִּהְיִי אִתִּי," הוא מפציר בה, "נוֹכַחַת. נֵלֵךְ יָד בְּיָד./נִהְיֶה יַחַד/בַּשִּׁיר. אָחוּשׁ בְּחֻמֵּךְ./אַהֲבָתֵךְ הַמְּאֻחֶרֶת תַּשְׁלִים אֶת הֶחָסֵר,/מָגֵן הַקֶּסֶם שֶׁל הָאִמָּהוּת". אבל בדברו אל אימו, הוא מודע לחלוטין שהוא עושה זאת בשירתו, ויכול לקיים אותה רק בו, ואף מבין את הפער העמוק בין המציאות הפנימית שלו לבין המציאות החיצונית: "הָעוֹלָם לֹא אוֹהֵב שִׁירָה./הַשִּׁירָה הִיא שְׁבִיל צַר,/ צִפּוֹר עַל עֵץ קָטָן./הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לִהְיוֹת אִתָּךְ שׁוּב." בשיר יא' בפואמה זו הוא מבטא את אזלת ידו כבורא מציאות וכמשורר: "אֲנִי רוֹצֶה לִטְרֹף אֶת הַקְּלָפִים,/לִזְרֹק יְשָׁנִים, לְהַחֲלִיף בַּחֲדָשִׁים,/תְּמוּנוֹת יְשֵׁנוֹת בְּשָׁחֹר-לָבָן,/סֶרֶט שָׂרוּט, מְתַקְתֵּק,/הִבְהוּבֵי אוֹר, זִכְרוֹנוֹת קְלוּשִׁים./אֵינִי יָכוֹל לְצַלֵּם שׁוּב, רַק לַעֲרֹךְ".

     מכאן ואילך מופיעים שירים המבוססים, כנראה, על תמונות ישנות של האם ועל מכתביה. הוא מצליח לשחזר מתוכם זיכרונות ילדות, מהם עולה דמותה של אישה מיוחדת מאוד. אבל בכל זמן הוא מודע להיותו בורא אותה לא פחות מאשר נברא מתוכה: "אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי דּוֹמֶה לָךְ/וְחוֹשֵׁב כָּמוֹךְ./אֲנִי לֹא בָּטוּחַ מָתַי זוֹ אַתְּ/וּמָתַי זֶה אֲנִי,/אַתְּ חֵלֶק מִמֶּנִּי, אַתְּ בְּתוֹכִי." ובמקום אחר, הוא כבר ממש מזהה אותה עם עצמו ועם הציפור ועם שירתו: "אֲנִי מְחַבֵּק אוֹתָךְ וְאוֹהֵב אֶת עַצְמִי/כְּפִי שֶׁלֹּא אָהַבְתִּי מֵעוֹלָם./ אֲנִי צִפּוֹר קְטַנָּה, נֶאֱחֶזֶת בְּעָנָף דַּק,/ אֲנִי מִתְחַזֵּק. הַשִּׁירָה הִיא חַיַּי."

     אבל הפואמה השלישית מתבוננת בשתי קודמותיה מתוך פיכחון. אם בפואמה הראשונה הדובר דמיין את אימו/נשמתו/בת השיר שלו בחדרו, בתוך עולמו הפנימי, ובפואמה השנייה ברא אותה מחדש לעצמו בשירו, הפואמה השלישית קרויה "מלאך שאינו יכול לשנות", וכבר מִשְׁמהּ משתמע מובָנהּ. "חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּשׁ בִּי כֹּחוֹת מְיֻחָדִים/לִרְאוֹת וּלְהָבִין דְּבָרִים" הוא כותב. "שָׁמַעְתִּי בְּדִמְיוֹנִי אֶפְשָׁרֻיּוֹת אֲחֵרוֹת/רָאִיתִי פְּרָטִים חָבוּיִים.// כְּמַלְאָךְ בִּשְׁמֵי רָמַת גַּן בָּאתִי לִרְאוֹת וּלְהָבִין./שָׁלִיחַ שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לְשַׁנּוֹת." פואמה זו מעמידה באור ברור את שירתו. זוהי שירה המבקשת להטליא בעבור כותבהּ מציאות שיוכל לסבול ולחיות בה, מפני שהמציאות החיצונית לא אפשרית לו אלא במידה מועטה. הפּגיעה שחווה במציאות החיצונית בילדותו הייתה כה עמוקה, עד שהכריחה ועודה מכריחה אותו להיות בדלֶת אמותיו, וגם להיות למשורר. "טוֹב לִי בְּד' אַמּוֹתַי" הוא כותב, "בְּנוֹכְחוּתִי./בַּפְּרָטִיּוּת הַשְּׁלֵמָה./אֲנִי מַרְגִּישׁ אֶת פְּעִימוֹת הַמְּצִיאוּת,/אֶת הַדֹּפֶק הַשָּׁקֵט./הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּתוֹכִי/וּסְבִיבִי./זֶה שֶׁלִּי, הָאשֶׁר הַזֶּה."

הפואמה כמעשה טלאים

     מרדכי גלילי מתמודד עם מות אימו מאז ראשית כתיבתו. אחד מספריו הקודמים קרוי "שני קולאז'ים", וגם הוא בנוי כתַצרֵף של קטעי שירה קצרים. אך בניגוד לספריו הקודמים, שהראו את הפירוק, הספר הזה מבקש להטליא את העולם המפורר והמפורד שחי בו. אך אין זה מעשה שירי תמים. הוא מוּדע לשבירותו, לחלקיוּתו, ובו-בזמן גם להיותו המרחב הנפשי היחיד שהוא יכול לחיות בו.

     הסגנון השירי של גלילי מאופק מאד. מינימליסטי. כמעט נזירי. זאת בכלל, ובפרט כאשר אלה חומרי השיר שלו. אין בו פאתוס, אין בו העצמה רגשית. כוחו באיפוק שבו. אפקט האיפוק הזה מושג הן במיעוט מטפורות ולשון פיגורטיבית בכלל, והן במשקל הטוני שבו שקולים רבים מקטעי השירה כאן, בחילופין של 3-4 טונים לשורה, המשַׁווים לה רושם של איפוק מדוד.

     ככול שהרהרתי בשירי הספר הזה תוך כדי כתיבה עליו כך הִשׁתבּחו בעיניי עוד. ודאי לי שאשוב לקרוא בו. זה ספר מיוחד מאד.

     אם זיכרוני אינו מטעה אותי, מעולם לא פגשתי בך, מרדכי גלילי. אבל עכשיו פגשתי אותך בהחלט, ועל כך תודה רבה מאד.