דמיינו לעצמכם. או: אבא, פיפי.

דמיינו לעצמכם גבר בן חמישים וחמש יושב, מותש, על כיסא ילדים, מול ספה סלונית מוכתמת, לידו גיגית כבסים ענקית, ובה שלוש מכונות כביסה שהורדו מן החבל, והוא יושב ומקפל לפי הסדר מגבות, מצעים, סווטרשרטים, מכנסיים, תחתונים, גרביים, חולצות ארוכות, חולצות קצרות, מכנסי פיג'מה, חולצות פיג'מה ועוד, בעוד שני בניו משחקים ברחבי הבית.

ואז נשמעת זעקתו של דניאל מחדר הילדים.

"אוי, אבא, פיפי!"

ואני ממהר אליו, ומגלה כי המסכן עומד בשלולית שתן, שרוב-רובו נספג במכנסיו ובתחתוניו, אבל בהחלט זלג גם לארץ.

"אין דבר, דניאל, בוא ואחליף לך מכנסיים ותחתונים," אני אומר לו, ומושך אותו בידו אל הסלון. אחרי הכול, כל הבגדים שהורדתי מן החבל מונחים שם, מקופלים, לפני הכנסתם לארון.

אני מושיבו על ברכיי ומחליף לו מכנסיים ותחתונים.

"ככה זה, כשמפסיקים ללבוש חיתול," אני אומר לו, "לא קרה שום דבר. רק תזכור, שבפעם הבאה שתרצה פיפי או קקי תרוץ לשירותים או תגיד לי, טוב?"

דניאל מהנהן ושב למשחקו.

התחלתי בגמילה של שניהם מחיתולים בשבת בבוקר. בערב שישי הוכיחה אותי גיסתי חגית על כך שהם עוד לא גמולים. היא הזכירה לי, שבשנה הבאה הם בגן עירייה, וחייבים להגיע אליו גמולים. הרגשתי נזוף. דחיתי את דבריה. אבל למחרת, בשבת בבוקר, כשקמנו, החלטתי בן-רגע, בהחלטה של רגע, לא לשים להם את החיתול.

מיכאל מיד עבר לפאזה בוגרת. פעמיים הודיע שיש לו קקי, ניגש בעצמו לשירותים, סידר לו את הישבנון, הפשיט את מכנסיו ותחתונים, עשה קקי וגם ניגב אחריו. אני רק באתי להשלים את הניגוב. דניאל לא עשה קקי כל השבת, ונמנע מזה גם אתמול, עד שעת ערב, עד שמיכל שמה לו חיתול לקראת השינה. ואז הוא עשה, ועוד איך. הוא פחות מוכן לגמילה מאחיו. אבל החלטתי לסנכרן את שניהם, ולהתעקש על זה.

לא עוברות יותר מעשר דקות של קיפול כביסה, הייתה לי הרבה כביסה לקפל, ובחדר עולה קולו של מיכאל.

"אבא, גם לי יש פיפי,"

"אז בוא ואחליף לך," אני אומר לו, מושיב גם אותו על ברכיי ומחליף את בגדיו הרטובים בבגדים שקיפלתי בזה הרגע. אני מביט בערמת הבגדים הרטובים המצטברת למרגלותיי על השטיח, ואט אט עולה בי ההכרה, שעד שיסתיים הערב הזה, ערימת הבגדים הנקיים שאני מקפל תלך ותתמעט. ולא משום שימצאו את דרכם לארון.

אני רק מסיים עם מיכאל, ודניאל קורא שוב – "אבא, יש לי שוב פיפי וקקי!"

"אתה רוצה ללכת לשירותים לעשות פיפי וקקי?" אני שואל בשמחה, ומיד קם מכסאי, "אז יאללה, בוא."

הילד הולך אלי בהיסוס. הליכתו משונה. כבדה.

"מה, דניאל, כבר עשית במכנסיים?" אני שואל אותו.

"כן."

"טוב, אז בוא ניכנס לאמבטיה," אני אומר לו, חוטף בדרך את חבילת המגבונים, ומזמן גם את מיכאל עמנו, מבין שכבר אין טעם בהחלפה נוספת של מכנסיים ותחתונים. כבר חמש וחצי בערב, וכעת עלי לנקות את דניאל מהפרשות. כבר מוטב שאקדים להם את המקלחת, ואוסיף בה טיפול נגד כינים, כדי להיות בטוח שהם לא מחדשים את המושבה על ראשם.

רק הבוקר תפסתי את אחת האימהות מן הכיתה לשיחה ליד הרכב. שאלתי אותה מה מצב הכינים אצל ילדיה. היא אמרה שזה עוד לא עבר. אמרתי לה שגם אצלי לא, והיא הוסיפה, שלדעתה הבעיה עוד קיימת בין ילדי הכיתה.

התגרדנו והלכנו איש לדרכו. אני לא יודע מה היא עשתה הבוקר. אבל אני עשיתי עוד טיפול נגד כינים. מקסימום, אולי הגירוד בראשי הוא כבר רק דמיונות, בתוספת הגירוד האלרגי הקבוע שלי בעונת האביב. אבל מוטב שלא אקח סיכון, במצב שבו לילדיי היו כינים.

בחדר האמבטיה אני מגלה, שלמרבה המזל הכול נעצר בתוך תחתוניו של דניאל. אני אוסף את זה במגבון, משליך לאסלה ומוריד את המים.

"יש פה ריח לא טוב," מעווה מיכאל את אפו, ומנסה לצאת מחדר האמבטיה.

אני תופס בידי את ידו. "בוא, מיכאל, אני אוריד את המים ויהיה ריח טוב," אני אומר לו, "אנחנו נכנסים להתקלח."

"תורי לעשות קצף!" הוא קורא.

"לא, היום תורי!" מזדעק דניאל, שכבר עומד עירום בקערת האמבטיה, אחרי שהפשטתי אותו מבגדיו הצואים.

אני כבר לגמרי נטול כוחות. עברו רק שתיים וחצי מאז אספתי אותם מן המעון. בדרך הביתה עברנו בשוק, עשינו קניות, והייתי צריך לחזור פעמיים למכולת שבה אנחנו קונים קרטיבים ב- 2.5 ש"ח כ"א, כי בתחילה דניאל בחר לעצמו גלידה 'אגוזי,' מתוך סקרנות, וכמה דקות אחרי כן, כשראה את אחיו מלקק את קרטיב הלימון הקבוע שלו, החזיר לי את האגוזי ודרש גם הוא ארטיק לימון, למרות שהוא בכלל אוהב ארטיק משמש.

כבר הספקתי להוריד שתי מכונות כביסה מן החבל, לצרפן לזו מן הבוקר, לקפל שלוש מכונות, להחליף להם שלוש פעמים בגדים, וכול זה בשעתיים וחצי. ועכשיו צריך לחפוף להם את הראש בחומר נגד כינים, לחכות עשר דקות בעודם משתכשכים במים, לסרק את שערם, לחפוף פעמיים לכול אחד, לרחוץ אותם, להלבישם בפיז'מות, ואז לעבור לארוחת הערב ולשעת הסיפור.

אני מתחיל לעשות קצף לבד. לבסוף דניאל מניח למיכאל לעשות את הקצף. אני מפצה אותו בזה, שאני מזמינו, עם סיום הרחצה, לנקות את קערת האמבטיה. גם את זה הוא מאוד אוהב לעשות. להתיז מים משפופרת ה'טלפון' של האמבטיה, עד שכול הקצף יורד לביוב.

לבסוף, אחרי שני פרקים של 'סמי הכבאי' – מיכאל דורש לראות אותו באנגלית, ורק אחרי כן מתרצה ומסכים לראות גם פרק בעברית, ואחרי שגלעני לדניאל קופסה שלמה של זיתים ירוקים, אותם זלל אגב צפייה בסדרה, יחד עם אמנטל ופרוסת חלה, בעוד אחיו מסתפק בבקבוקי המטרנה, שאינו מוכן לוותר עליהם, אנחנו נשכבים במיטה.

אני מקריא להם את הספר שמיכאל בחר, על רוזי התרנגולת. אחרי כן הוא דורש עוד אחד. אני מביא למיטה את "הילד הכי חזק בגן." אבל הוא מסרב. "אני רוצה ספר של גדולים," הוא אומר.

"ספר של גדולים נקרא כבר מחר," אני אומר לו, "אני צריך לחפש לך ספר כזה בין הספרים."

אני מכבה את האור, ונשכב ביניהם, כתמיד, עד שיירדמו.

"מחר חופש," אני אומר להם. "בבוקר נקום וננקה את הבית. אחרי כן נלך לבחור. מחר יום חופש כי כול האנשים במדינה בוחרים ראש ממשלה חדש. וגם אני בוחר. ואחרי כן ניסע לרמת השרון, לפגוש את כול הדודים והדודות." מחר יום אזכרתם של דודי יואל ושל אמי שרה, זכרם לברכה.

הילדים מבקשים שלא אקום מן המיטה, ואחרי כן מתרצים, אבל מבקשים נשיקה וחיבוק. ואז מסכימים לשמור לי על מקומי במיטה עד שאשוב אליהם. ואני יוצא החוצה, לקרוא כמה עמודים בספר, ולעשן סיגריה, מותש לחלוטין, לא מסוגל לעשות שום דבר. בטח שלא לערוך טקסט או לבדוק עבודות.

עוד ערב עובר בלי כוח לכלום. מזל שכתבתי הבוקר, בזמן הסדנה שלי, עם תלמידיי.

לילה טוב.