את השוק האנפילקטי הראשון חוויתי כשהייתי בכיתה ב'. המזרנים ששכבנו עליהם, על מיטות סוכנות, היו ממולאים בקש, וערב אחד נתקפתי בהתקף אלרגי חריף, שהחל בקוצר נשימה והתנפחות, והמשיך בריצה של אבא שלי, ואני גוסס בחיקו, כול הדרך מדירת הזוגות הצעירים שגרנו בה אז, ברחוב התומר בנווה מגן, לביתה של ד"ר קובלסקי, הרופאה הפולניה, שגרה ברחוב נווה רעים, בצדה האחר של נווה מגן.
כשהגענו לביתה אני כנראה כבר איבדתי את הכרתי. אני זוכר רק איך נכנסנו לשם, ואיך מיהרה להוציא מזרק מתיקה.
למחרת הוריי זרקו את מזרני הקש, וקנו לנו מזרני גומאוויר, שהריחו מריח חדש של גומי והיו אכסניה מוצלחת פחות לקרדית האבק.
את השוק האנפילקטי השני חטפתי במחנה מדריכים של תנועת הנוער העובד והלומד בכפר החורש. הלכתי לישון עם חבריי וחברותיי באוהל, ובבוקר קמתי, התיישבתי, וניסיתי להכניס את הרגליים לסנדלים. להפתעתי ראיתי שכפות רגליי נפוחות כול כך, שאינני יכול להכניסן לסנדלים. בו-בזמן הביטה בי מישהי מן החברות וזעקה, "הפנים שלך נפוחים כמו אבטיח! בקושי רואים לך את העיניים!"
חבריי מיהרו איתי אל המרפאה. איבדתי את הכרתי על סיפה. למזלי הרב היה בחזקת האחות שם מזרק אפיפן.
אז הסתבר לי, שאני אלרגי לא רק לקרדית האבק, אלא כנראה גם לטוואי התהלוכה, שעקץ אותי בלילה.
כשחזרתי ממחנה ההדרכה, הוריי המסכנים עקרו את ארבעת עצי האורן ששתלו בחצר, עץ בעבור כול אחד מארבעת בניהם, ואחי יאיר שתל תחתיהם אלמוגן, המצל עד היום על חצר ילדותנו בנופו היפה.
בשל הדברים הללו, ועוד המון התקפי אלרגיה קשים לקרדית האבק ולחילופי העונות, מדי אביב וסתיו, סמרו שערותיי, פשוטו כמשמעו, כאשר קראתי בעיתון ידיעה על התגובה האלרגית שפיתחו שני מחוסנים בבריטניה, לחיסון נגד קורונה של חבת פייזר. פניתי מיד לחברה, רופאת ילדים, בשאלה האם לדעתה אוכל להתחסן נגד קורונה. היא אמרה לי שלא, כי משרד הבריאות הוציא לרופאים מסמך, ובו הוספת התוויה, לפיה מי שסבל משוק אנפילקטי לא יוכל להתחסן מפני קורונה.
היא שלחה לי את המסמך. וזה לשונו: "בעקבות דיווחים מאנגליה על תגובה אנפילקטית לתרכיב נגד נגיף הקורונה לאנשים שהגיבו בתגובה אנפילקטית לחומרים אחרים בעברם, הוספה קבוצה זו להוריית נגד מתוך זהירות עד קבלת כל המידע מאנגליה. נוסח הוריית הנגד הינו כדלקמן (סעיף :)12 אין לתת את התרכיב למטופל עם רקע של תגובה אלרגית חמורה מידית (אנפילקסיס) לחיסון, תרופה או מזון כלשהו. הוריית נגד זו חלה גם על כל מי שהונחה על ידי גורם רפואי להחזיק מזרק להגדרת אנפילקסיס."
כאשר קראתי סעיף זה במכתב, החלטתי שאני לא מסתפק בו. פניתי לדוברת משרד הבריאות, ולחותמת על מכתב הנחייה זה, שהופץ לכול רופאי.ות ישראל, ד"ר ר אמיליה אניס, מנהלת האגף לאפידמיולוגיה. שאלתי אותן האם כול מי שחווה שוק אנפילקטי אינו יכול לקבל את החיסון, או רק מי שחווה אנפילקסיס לחיסון, תרופה או מזון.
התשובה שקיבלתי היא: במענה לשאלתך, "החיסון אינו אסור למי שחווה שוק אנפיליקטי שלא כתוצאה מחיסון, תרופה או מזון כלשהו."
חשוב לי ליידע בזה את כולכםן, ולבקש שתעבירו זאת הלאה. שכן, כמו אותה חברה שהיא רופאת ילדים מנוסה, גם הרופאים.ןת שלכם.ן עלולים.ןת לפרש בשוגג את התוויית הנגד של חיסון הקורונה, ולסרב לחסן אתכם.ן, אם חוויתם.ן בעבר שוק אנפילקטי, גם אם אינו נובע מחיסון, תרופה או מזון, אלא מקרדית האבק, עקיצת טוואי התהלוכה או חילופי עונות.
העיקר שנהיה בריאים.
נ.ב.1
אתםן יכוליםות לתאר לעצמכםן סופר שאלרגי לקרדית האבק, הנהנית כול כך לשכון בכול אחד מאלפי ספריו?
נ.ב.2
אתם יכולים לתאר לעצמכםן את דובר התיאטרון הקאמרי, שאלרגי לקרדית האבק, השוקקת ומתרבה על שטיחי האולמות ווילאות הבמה?
נ.ב.3
אתם יכולים לתאר לעצמכםן אב יחידי לתאומים, שכול ניע במזג האוויר בגליל, בייחוד בעונות הלא יציבות בימינו, גורם לו לחודשים של גרד בכול הגוף וקוצר נשימה?
ברוכים הבאים אל חיי. אני, חילופי העונות וקרדית האבק שלי.
