התנגדות ושמחות אחרות (54).
היום נפלתי קורבן למזימה. מתוקה במיוחד. האמת היא שכבר נרמזתי עליה. בשבוע שעבר, כשאבא שלי היה פה, פלט פתאום "יש לך ילדים נהדרים. שתדע את זה." שאלתי אותו למה הוא אומר לי זאת כך, פתאום, והוא השיב בחיוך "בקרוב תגלה."
"מה, הם מכינים לי הפתעה ליום ההולדת?" ניחשתי.
"הבטחתי שלא אספר דבר," השיב.
אבל הם אכן הצליחו להפתיע אותי. הערב, אחרי ארוחת הערב, התיישבתי לצפות במהדורת החדשות, ולפתע, באמצע המהדורה, ירדו למטה עם שיר יום הולדת מתנגן בקולי-קולות ברמקול הנייד שלהם, מיכאל אוחז ברמקול ובמתנה ארוזה, ודניאל בתותח קונפטי. הם שרו ורקדו לכבוד יום הולדתי, זרו מסביב קונפטי וגם כתבו והדפיסו לי פתק נהדר ליום הולדתי.
מחר אהיה בן 63. לא גיל לחגוג בו. מה גם שהבוקר קמתי עם ריפלוקס, שמלווה אותי כבר כמה שבועות, ומאד מדאיג אותי. האמת היא שחשבתי היום לנסוע למיון, אבל ידעתי שעלי לערוך קניות, לבשל לנו ארוחת שישי ולהכין את האירוח של המשפחה אצלנו מחר, לכבוד יום ההולדת של הבנים ושלי. אז הסתפקתי בהתכתבות עם כירורג.
השבוע מתו כאן מאיר שלו ויונתן גפן. עדנה שבתאי, חברתי, צלצלה אלי ואמרה לי שהיא מודאגת. שענן שחור מרחף ממעל, והיא דואגת לבריאותי. סיפרתי לה על הריפלוקס ועל הבקע הטבורי-סרעפתי המציק לי, והיא אמרה שידעה למה היא מודאגת, וביקשה שארפה קצת מפעילות המחאה הנמרצת שלי ואטפל בעצמי. הבטחתי לה שכך אעשה. אבל גיליון יום הזיכרון ויום העצמאות שיזמתי, ערכתי, התרמתי בעבורו והפקתי אותו כבר הודפס, והיה עלי, ועוד עלי לטפל בחלוקתו ברחבי הארץ. אז דחקתי הצידה את עצמי וטיפלתי בזה.
אחרי יום העצמאות, הבטחתי לעצמי, אטפל לעומק בענייניי.
הילדים הסבו לי הערב אושר בלתי רגיל. מסתבר שלפני מספר שבועות, ביום שהורדתי אותם לבלות בכרמיאל, במקום לבלות חשבו איך יפתיעו אותי ומה יקנו לי. היו להם רק 140 שקלים ביד, והם התקשרו לאבא שלי להיוועץ בו. אבא הוא זה שאמר להם שירכוש בעבורי שתי חולצות, קצרה וארוכה, מכותנה מלאה, ורק הערב, כשהתקשרתי להודות לו סיפר לי איך דאגו להחביא ממני את המתנה ואת כוונתם להפתיע אותי.
תודה לאל על ילדיי. זכיתי בהם מאד.
לפני רגע שודרה בערוץ 12 הכתבה על האב השכול, שאיבד את בנו יחידו בגיל 21, וזה עתה התבשר כי בת-זוגו בהיריון עם בן. הוא צהל שנולד אח לעמית בנו, וניגש לקברו כדי לבשר לו על כך. ברגע הזה פרצתי בבכי מול הילדים וסרתי לחדרי, כדי לכתוב את הפוסט הזה. הכאב של אב שכול, של המשפחות השכולות, כול כך חריף ומוחשי ועז בעבורי, מאז ומעולם, ובייחוד אחרי שנפגשתי עם כתבי המשפחות השכולות וקיימתי עמן שיח, שפורסם בגיליון "לשחזר תקווה" שהכנתי ליום הזיכרון ויום העצמאות האלה.
וחוץ מזה בכיתי בשל עוד סיבה. בשל הניסיון שניסיתי לפני כמה שנים להביא עוד ילדים לעולם, אחים ואחיות לבניי, מארבעת העוברים המוקפאים שנותרו לי בהודו, ונכשלתי בזה. מזה, שהנה, האב השכול הזה, בגיל 55, מוליד בן, ואני הייתי מוכן גם ברגע זה להתחיל בגידול ילד נוסף, אח או אחות לבניי.
וגם בכיתי בגלל עוד דבר. בגלל החרדה האיומה שלי לבניי, כאב לתאומים המצויים שבע שנים לפני גיוסם לצבא.
זה לא מרפה ממני, הפחד הזה.
*
הכתרתי את הפוסט הזה בכותרת 'מזימות'. התחלתי אותו במזימות מתוקות. אך אין לי ברירה אלא לסיימו במזימות מתוקות פחות. בעוד נתניהו ושריו מכריזים על עצירת החקיקה נגד מערכת המשפט, ושולחים נציגיהם להידברות בבית הנשיא, הם מכינים את השלבים הבאים בהפיכה המשטרית: השפעה על הרכב הוועדה למינוי שופטים דרך השפעה על הבחירות בלשכת עורכי הדין, חוק היועה"משים, שלדעת רבים חמור עוד יותר מכל מה שתכננו לחוקק וחוקים נוספים.
בזמן ההידברות בבית הנשיא, שהיחידה שפרשה ממנה עד כה מבין מפלגות האופוזיציה, היא מפלגת העבודה, בישלו בליכוד את קמפיין ההסתה הרצחני נגד בג"צ בכלל ונגד אהרן ברק ואסתר חיות בפרט, שכביכול הוא קמפיין זירוז ל'הפגנת המיליון,' שתתקיים מיד אחרי יום העצמאות, אך למעשה הוא קמפיין בחירות מסית, מפלג ומשסע לכול דבר ועניין.
נתניהו כבר מבין, שמעמד ממשלתו בסכנה, ומנסה להתכונן לבחירות מצד אחד – ולחזק את התמיכה הציבורית במהלכי החקיקה הדורסניים שהוא מתכנן להעביר עם שותפיו מיד אחרי יום העצמאות, מצד שני.
כול הדיבורים הללו על עצירת ההפיכה, ההידברות, האחדות, הכול, כמו שאומרים בערבית, קלאם פאדי, דברים בעלמא, ניסיונות הסחה והרדמה של המחאה האדירה שפרצה כאן. המזימה של הימין הפוליטי והעומד בראשו להפוך את ישראל מדמוקרטיה ליברלית לתיאוקרטיה סמכותנית לא שככה לרגע. הם פשוט לא צפו את עוצמת ההתנגדות למהלכיהם, ונקטו בשיטת ההרדמה הישנה והטובה, ובמעקף אסטרטגי. מה שלא השיגו בחקיקת פסקת התגברות וחוק יסוד השפיטה, ישיגו באמצעים אחרים. הכול כשר כדי לפטור את נתניהו מאימת הדין, להבטיח את המשך החיים של הקהילה החרדית על חשבון ישראל היצרנית – ולקדם את חזון המדינה המשיחית של הימין הקיצוני.
הרי מנכ"ל פורום קהלת, משה קופל, אפילו אמר זאת בקולו בטלוויזיה האמריקנית השבוע. הם מתכננים את זה כבר אחת עשרה שנים. והם לא ירפו, אלא אם כן נכניס אותם לכלא בגין בגידה וחתירה תחת יסודות השלטון הדמוקרטי בישראל.
אבל המזימה הזאת לא תצלח. ההתנגדות לא מתעייפת ולא חדלה לרגע. מזה חמשה עשר שבועות ההפגנות ברחבי ישראל רק גדלות, ואלפי מפגינים נכונים בכל רגע להיות מוקפצים לכול מקום ששר או בכיר ממשלת הימין מצוי בו, ולהביכו ברבים, או לכול תחנת משטרה שפעילי ההתנגדות עצורים בה. ההתנגדות מורכבת מכל כך הרבה ארגונים אזרחיים, יוזמות מגזריות ומקומיות, מכילה כל כך הרבה א.נשים המחויבים לערכיה של ישראל החילונית, הדמוקרטית, העובדים יחד להגנתה ולשמירה עליה בדרכים יצירתיות, נועזות ופורצות דרך, שאין למשטר החדש שום סיכוי לנצחה, לכופפה או להוליכה שולל.
זו לא מחאת האוהלים של 2011, והיא גם הרבה יותר חריפה מן המחאה שפרצה אחרי מלחמת לבנון. זוהי תנועת התנגדות סוחפת, גורפת, שרוב חלקי ישראל הדמוקרטית שייכים אליה ופועלים בה, ולכן גם תנצח, בסופו של דבר, את המשטר המסוכן שצמח כאן.
לצערי, אני צופה שהניצחון הזה לא יהיה קצר או קל, ויהיה מלווה באלימות מבית ומחוץ. אנחנו עתידים למִצער לראות זאת כבר ביום הזיכרון, בבתי העלמין, ובאירועי יום העצמאות. המדינה נקרעה בידי נתניהו וחבר-שותפיו לגזרים, ומשעה שתקפו את הסיפור המאחד, שאיחד בינינו במשך שבעים וחמש שנה, אינם רשאים לצפות לאחדות, להבלגה או לשתיקה בשעה שערכיה של ישראל הדמוקרטית נרמסים.
אנחנו נתנגד גם בבתי העלמין הצבאיים וגם בטקסי העצמאות הרשמיים. אנחנו נתנגד ונשבש ונשבית את המדינה גם אחרי יום העצמאות. אם חשבתם שקמפיין הביזוי של בג"צ ושל נשיאיו והפגנת המיליון שלכם תעבור לכם בשקט, בהכנעה, אתם טועים. אנחנו במלחמה. במלחמה הזאת אין כלי נשק ואין אלימות. אבל יש עוז רוח, נחישות, תחכום ויצירתיות, ואהבת הארץ. ואנחנו ננצח אותם.
ואם תתחולל עלינו מלחמה, כפי שניתן לחוש שיתרחש כאן, בשבועות הקרובים, נצא להילחם ולהיאבק על קיומה של מדינת ישראל, כפי שעשינו תמיד. מפני שזו הארץ שלנו, ואין לנו ארץ אחרת בלתה. לא מפני שזו הארץ שלהם.
