הבוקר, כשפתחתי את חשבון הבנק שלי, גיליתי שבנק דיסקונט עשה לי טובה, והחזיר לי שני צ’קים, אחד על 2000 ש”ח לרופא השיניים, אחד על 395 ש”ח, לחברת הארכיון השומרת על ארכיון העסק שלי. זאת, מפני שחשבוני נמצא בחריגה של 7000 ש”ח מעל המסגרת.
התקשרתי לסניף. להפתעתי הבנקאית גם ענתה לי. שאלתי אותה מה קרה שהחזירו לי צ’קים. בתחילה חשבה שכבר דיברה אתי הבוקר. אחרי כן הבינה שמדובר באילן אחר. “המערכת החזירה לך אותם אוטומטית כבר ביום שישי,” היא אמרה. “ביום שישי אתה חייב להיות ערני לגבי החשבון שלך. אסור לך להיות בחריגה.”
“אבל ראיתי את החריגה ועשיתי גבייה,” סיפרתי לה. “אנשים העבירו לי כסף, ואתם תראו אותו בהמשך היום או מחר. אז למה להחזיר? אתם רוצים להפוך אותי ללקוח מוגבל?”
“אני מצטערת. זה אוטומטי.”
“יש לך אפשרות להחזיר את הצ’קים לחשבון?”
“אני לא בטוחה. אנסה ואודיע לך.”
על כול צ’ק שהחזירו גבו 68 ש”ח עמלה.
“ומה עם האפשרות להגדיל מסגרת זמנית?”
“אי אפשר להגדיל מסגרת.”
“גם לא במצב שאנחנו נמצאים בו?” שאלתי.
נעניתי בשלילה.
התקשרתי לרופא השיניים. התנצלתי, הסברתי שמחר כבר יהיה כסף בחשבון, ואז אדבר אתו כדי שיפקיד שוב את הצ’ק. מחר אתקשר גם לחברת הארכיון.
אישית, אני לא מודאג. אני מקיים שלוש סדנאות כתיבה און ליין, בשלושה מערבי השבוע, אחרי שהילדים הולכים לישון, וחתמתי על הסכמי עריכה לכמה ספרים בו-זמנית. בהתנהלות נכונה יהיה לי כסף בחודשים הקרובים. הבעיה שלי אינה נעוצה בכסף אלא בזמן פנוי. הילדים מעסיקים אותי מרגע שהם קמים, בשש בבוקר, ועד תשע בלילה. גם כשהם מבשלים לעצמם ארוחת ערב, או יוזמים בעצמם בנייה בעץ, אני חייב להיות כול הזמן אתם, בקרבתם.
היום ביליתי חצי בוקר בחיבוק ובניחום ילד, שבכה את לבו מפני שלא הסכמתי להכניס אוגרים הביתה, כי ודאי לי שהחתולים יטרפו אותם, וגם בשל הריח. אחרי כן הייתי צריך להפריד ביניהם, להתחנן שישבו ללמוד קצת מול הטלוויזיה, ואחרי כן עם המצגות ששלחו לנו מבית הספר, או בחוברות. במצב כזה, שבו כול זמני משועבד להם עד ליל, קשה מאוד לעבוד.
ובכול זאת הצלחתי לבודד שעתיים אחר הצהריים, ולעבוד בהן, בשעה שהם כול חמש דקות ניגשו אלי בבקשות שונות.
אני מספר כול זאת, מפני שאני מתבונן בנעשה כאן, ורואה את הקריסה. את הבנקים, שבערלות לב נוראה – במקרה של דיסקונט – בכלל העלימו, לפחות מטופס ההתקשרות שלי לבנק, בשורת הנושאים, את הנושא של ‘הגדלת מסגרת’, ומחזירים צ’קים אוטומטית בלי שום שיקול מלבד שורת הרווח. אני רואה את בעלי הדוכנים והחנויות בוכים מול מצלמות הטלביזיה, מפני שלא נכנס להם שקל, אבל הצ’קים בחוץ.
אנחנו בקריסה כלכלית חברתית קשה. מענק חד פעמי לחלק מן העצמאים או מענק של 500 שקל לילד זה לעג לרש. המצב חמור הרבה יותר מזה. אני מודה לאלוהים, שיש לי פרנסה, פחותה במחצית מהכנסתי בדרך כלל, ובכל זאת פרנסה. אבל אני דואג לכול אזרחי ואזרחיות ישראל שאין להם שקל, שאינם יודעים מניין יעברו את החודש ואיך יביאו אוכל הביתה.
ממשלת המעבר של בנימין נתניהו לא המציאה את הקורונה, ומנסה להתמודד עמה. אבל הממשלה הזאת הרסה בהחלטותיה הנחפזות, מלאות הפאניקה, את המשק, ואתו את החברה הישראלית.
הקריסה הזאת תבוא לידי ביטוי באלימות ציבורית ומשפחתית. כבר כעת המקלטים לנשים מוכות מלאים. זה יהיה חמור עוד יותר, מפני שבמצב של שבר אישי, חוסר אונים מוחלט, כל המבנה המשפחתי מתערער. לו ניתן היה לסמוך על שילוב המערכות בממשלה שיעבוד כיאות, לו משרד החינוך היה מעמיד אפשרויות למידה ריאליות וראויות און ליין, לו משרד הבריאות לא היה מתקן תקנות עקומות כמו ריחוק 500 מ’ אבל רשות לעיסוק בספורט, או בייביסיטר לשלוש משפחות, וכיו”ב פרכות, לו המדינה הזאת הייתה מתנהלת כמו בגרמניה, בקנדה ובמדינות אחרות, אולי היינו יכולים להחזיק מעמד.
אבל כאשר מערכת הבריאות נכנסה למשבר הזה אחרי עשור של הזנחה, של חוסר בציוד ובמיטות ובתקנים של כוח אדם רפואי מקצועי, היא מנהלת את כולנו דרך מטבע הלשון הנתעב, “שיטוח העקומה,” שמזכיר לי יותר מכול מטבע לשון קודמת של הימין הפוליטי, “מלחמת שלום הגליל.” מטבע הלשון ההוא הסתיר מלחמת יש ברירה, שאריאל שרון ומנחם בגין גררו אותנו אליה, והקיזה ממנו דמים. “שיטוח העקומה” בא להסתיר את מחדליו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שר הבריאות יעקב ליצמן וחברי הממשלה, בניסיון לשלוט בקצב ההדבקה במגיפה, ממנה, כנראה, נידבק רובנו, כדי שלא נציף את בתי החולים, נמות בהם מחוסר ציוד, ובזה נגלה את ערוותה של הממשלה.
זה סיפור ההצלחה הגדול של בנימין נתניהו. ריסוק מערכות השלטון, שבירת כושר העמידה של כול אדם ואדם במדינה, בתוך מציאות חייו. זו המורשת שיותירו אחריהם בני משפחת המלוכה, המיליונר חובב הסיגרים, אשתו חובבת השמפניה הוורודה ובנו בעל הפה המזוהם. הוא יגמור בכלא, אשתו ובנו, אני מניח, יסתלקו לחו”ל. שהרי, כפי שאמרה מזמן הגברת, ישראל לא ראויה לבעלה. אנחנו נישאר כאן, במדינה היחידה שיש לעם היהודי, כדי ללקט את השברים מחלומו של בנציון נתניהו, חוקר האנוסים, בנו המוכשר, המושחת-לכאורה וחסר המעצורים, ונכדו האומלל.
