הורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםחד הוריחד הוריותכלליתאומיםתזונה

המסע אל הפונדקאית

אוכלי הגלידה.jpg
את תמונת הגלידה הזאת צילמתי בשבת חורפית לפני שבועיים ביפו העתיקה. אבל אין ספק שאני האחראי לתשוקה של מיכאל ושל דניאל למשהו מתוק. וזה התחיל עם הגלידה. ועכשיו זה צריך להצטמצם.

לחיים יש דרכים משלהם להפתיע אותנו. בייחוד כשמדובר בילדים. היום, כאילו משום מקום, מתישהו אחרי ארוחת הערב והמקלחת ולפני שעת הסיפור המשפחתית, פנה אלי מיכאל.

"אבא, אני רוצה לנסוע לסימה סאן," אמר לי.

כמעט ונשתלתי במקומי.

"למה?" שאלתי אותו.

"כדי לפגוש את הילדה שלה ולשחק איתה במשחקים שלה," השיב.

"אבל סימה סאן גרה בארץ מאוד רחוקה, בהודו," אמרתי לו, "ואי אפשר לנסוע אליה ככה. צריך למצוא אותה, ואז לטוס לשם במטוס."

מיכאל הסתפק, כך היה נדמה לי, בתשובה הזאת, והלך עם דניאל לאילנה וענת. מקץ כמה רגעים נכנס דניאל אל הבית.

"אבא, גם אני רוצה לנסוע הלילה לסימה סאן," הודיע לי ודחיפות בקולו.

"אנחנו לא נוסעים הלילה לסימה סאן, דניאל, מי אמר לך דבר כזה?" תמהתי.

"אח שלי אמר לי, שהלילה נוסעים לסימה סאן," סיפר לי דניאל.

אתם יכולים לתאר לעצמכם איך הרגשתי. סימה סאן נעלמה מחיינו רגע אחרי שחתמה בקונסוליה הישראלית בדלהי, למול הקונסול דאז, איל סיסו, כיום קונסול ישראל בברלין, על טופס הוויתור על הילדים. לצערי, לא הצלחתי אפילו לתת לה את המתנה שהכנתי לה, ושמורה בעבורה עמי עוד מאז. טבעת ושרשרת בצירוף ששת אלפים רופי, שאותם כבר מכרתי למי שנסע אחריי לדלהי והזדקק אז לכסף הודי. וזה אוכל אותי מאז. שלא נתתי לה את מתנתה.

ככל שחלפו השנים הצטערתי על כך שלא הצלחתי לשמור עמה על קשר. בניגוד לחברים אחרים שלי, שהפונדקאית שלהם מדברת אנגלית, סימה סאן לא מדברת בשום שפה מערבית. גם כאשר אנו נפגשנו ושוחחנו, הזדקקנו לשירותי מתורגמנית מן המרפאה. ומכיוון שהייתה אישה ענייה, גם מחשב לא היה בביתה, וגם לו הייתי רוכש לה אחד כזה במתנה, לא היה בזה שום טעם.

בלילה, אחרי שסיימתי לקרוא לילדים את "גברת תאומים," הספר שבחר מיכאל להקראה הערב, אמרתי להם שישכבו לצידי במיטה, כי יש לנו שיחה משפחתית לנהל.

"ילדים," פתחתי ואמרתי להם, "אתם יודעים, סימה סאן היא לא אימא שלכם. היא הסכימה לשמור עליכם בבטן עד שנולדתם, אבל יש לה ילדה ובעל והם גרים בעיר רחוקה ושמה דלהי, בהודו. אני לא יודע בדיוק איפה היא גרה, והיא גם לא מדברת בעברית או באנגלית, רק בהודית. לכן, גם אם ניסע אליה, ואתם תגידו לה שלום, היא לא תבין אתכם."

"אני מתכנן לנסוע אתכם לפגוש אותה, אבל חשבתי שנעשה את זה כשתהיו קצת יותר גדולים."

"לא, אנחנו רוצים עכשיו," הבהיר לי דניאל.

"טוב, אני יכול לפנות לדוקטור שיבאני ולשאול אותה אם היא יכולה למצוא את סימה סאן, ולבדוק אם סימה סאן מוכנה לפגוש אותנו," השבתי לו.

"היא תכעס עלינו?" שאל מיכאל.

"לא, מה פתאום," עניתי לו מיד. "היא אישה מאוד נחמדה וטובה, וצוחקת הרבה. היא ודאי תשמח לפגוש אתכם, כי ראתה אתכם רק כשנולדתם, ועוד הייתם מאוד מאוד קטנים. אבל דבר כזה, כמו נסיעה אליה, צריך לתכנן הרבה זמן מראש. צריך לבקש מדוקטור שיבאני למצוא אותה, להזמין כרטיסי טיסה לדלהי ולמצוא בה מלון, ואז למצוא מתורגמן או מתורגמנית, שיודעים אנגלית, ויוכלו לעזור לנו לדבר איתה."

מיכאל סב על צידו במיטה, אצבעו בפיו.

"מה יש, מיכאל?" שאלתי אותו.

"לא רוצה להגיד לך."

"אתה עצוב?"

"כן."

"למה?"

"כי לא רצית לתת לי משהו מתוק בערב!"

רווח לי. העניין הזה עם המשהו המתוק רודף אותנו כבר כמה וכמה ימים. רק אתמול הייתה לנו סצנה איומה עם זה. הגננת שלהם רצתה לצ'פר אותם, מפני שהתנהגו למופת בגן (וזה כבר שבוע ומחצה ככה), ועזרו לה מאוד, ועם בואי לקחתם הביתה הושיטה לי שני ופלים שוקולד, והבהירה שזה בשל התנהגותם הטובה.

"אבל אבא מחליט מתי אתם אוכלים את זה," הושיטה לי את הוופלים.

"עכשיו!" תבע דניאל.

"בבית שלנו יש חוקים," הזכרתי לו, "קודם אוכלים ארוחת צהריים ורק אחרי כן משהו מתוק, בתור קינוח."

"עכשיו!" צעק דניאל.

"אם ככה אני מחזיר את הוופלים לוויקי," אמרתי לו ולמיכאל, שהחל גם הוא להשתולל.

"מה שאתה צריך לעבור," אמרה לי הגננת, שנדהמה מתגובתם הקשה.

"ככה זה בכול יום לאחרונה," סיפרתי לה. "בכול יום חוזר המאבק הזה. הם רוצים משהו מתוק ביציאה מן הגן, ואז לא אוכלים את ארוחת הצהריים שאני מבשל להם."

"אם ככה תהיה חזק," יעצה לי הגננת.

החזרתי לה את הוופלים. הילדים רק ראו זאת והחלו להשתולל. אבל ממש להשתולל. הם ניסו לעצור אותי בכוח מלצאת מן הגן, דניאל נעמד מלפני ודחף אותי לאחור, מיכאל משך אותי מאחוריי. כשהמשכתי ללכת תפסו בחולצתי, ובמכנסיי, וכמעט קרעו את החולצה שלי מרוב התפרעות, מלווה בצרחות ובבכי.

אני המשכתי ללכת אל השער. השומר פתח בפנינו את השער, ובכוח יצאתי איתם החוצה, בעודם מנסים למשוך אותי בחזרה אל הגן פנימה, כדי לקבל את הוופלים מידי הגננת.

"לא, ילדים," אמרתי להם, "אנחנו הולכים הביתה, לאכול צהריים. אם תאכלו כמו שצריך, תקבלו משהו מתוק בבית, ומחר בבוקר תקבלו את הוופלים מן הגננת."

"אבל הם יהיו ישנים!" בכה מיכאל. "והיא לא תיתן לנו אותם! היא לא מסכימה לתת משהו מתוק בבוקר!"

"אני מבטיח לך שאדבר איתה ושתקבלו את הוופלים בבוקר," אמרתי לו.

הם המשיכו לבכות עד שהגענו לאוטו וגם התפרעו בתוכו, עד כדי כך שלא יכולתי בכלל לקשור אותם ברצועות הבטיחות למושביהם. הם בכו גם כשהגענו הביתה. הם בכו בהתקף אמוק זוגי במשך ארבעים דקות לפחות.

רק אחרי דקות ארוכות מאז נכנסנו הביתה, אחרי שהרמתי את דניאל בידיי והרגעתי אותו, ואחרי כן את אחיו, נרגעו, התרצו וישבו לאכול צהריים. ואז אכלו קצת עוף, בקושי נגעו בתוספות, ומיד ביקשו משהו מתוק. נתתי להם. לא רציתי להקשות אליהם עוד יותר.

הבוקר, כשקמו, אכלו כמו בכול בוקר 'אקטימל.' שגם זה, בסופו של דבר, עם סוכר. ואחרי כן ביקשו משהו מתוק. לא התעקשתי איתם. נתתי לכל אחד מהם מרשמלו אחד וגליל דקיק של ופל שוקולד.

כשהגענו לגן סיפרתי לגננת מה אירע, קיבלתי מידיה את הוופלים והלכתי איתם אל שער הגן, כדי שיאכלו את הוופלים המובטחים הללו הרחק מעיני הילדים האחרים בגן, שלא יקנאו בהם.

כששבו בצהריים הביתה שוב ביקשו משהו מתוק, ואני אמרתי להם, שקודם יאכלו צהריים. וכך עשו. ואחרי כן נתתי להם ארטיקים קטנים, שאותם לקלקו בחמדה. בחום הזה, אמרתי לעצמי, זה בסדר.

אבל אחר הצהריים שוב ביקשו משהו מתוק, ובערב שוב, ואני הבהרתי למיכאל, שאם עוד פעם אחת יבקש משהו מתוק – הוא חזר על זה כמו על מנטרה במשך קרוב לשעה – פשוט אזרוק את כול הממתקים מן הבית.

אם כך, אמרתי לעצמי, הוא לא עצוב בגלל מה שהסברתי להם לגבי סימה סאן. הוא פשוט רוצה מתוק. או מתמרד נגד הגבולות המאוד ברורים שהצבתי להם אתמול והיום בנוגע לזה.

או שאולי המתוק הוא הפיצוי על זה שאין לו אימא? לא נראה לי. אבל לך תדע.

בכל מקרה, דבר אחד ברור לי. עלי לחפש אחר סימה סאן. ובו בזמן, באמת לדלל מאוד את מצאי הממתקים בבית. והעיקר – טוב שהעמדתי בפניהם גבולות, וטוב שעמדתי בהתקף האמוק המשותף שלהם אתמול. זה גם היה המשוב שקיבלתי היום מפי הגננת.

"גם היום הם היו פשוט נהדרים," בישרה לי, כשבאתי לקחתם הביתה. "כשאתה מעמיד להם גבולות ברורים כמו אתמול, רואים ישר תוצאות בגן."

נו טוב, חייכתי לעצמי בעייפות. אז אולי זה הפתרון גם להתקפי התסכול של דניאל, בשלהם כבר שלחה אותי היועצת הפסיכולוגית של הגן, בשיחה שהייתה לי איתה ועם הגננת לפני כשבוע, לאבחון רגשי ולטיפול באמצעות בעלי חיים.

גבולות, זה כנראה כול הסיפור.

שיהיה לכם לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. אילן,

    כמה עיצות פרקטיות בעניין המתוק בתקווה שמשהו ידבר אלייך.

    1. להוציא את דברי המתיקה מהבית לאלתר. כלומר לא להחזיק חבילות של וופלים, מרשמלו וכד'.
    הדרך החלופית, לצאת עם הילדים החוצה ולקנות חטיף, גלידה, אחת ליום. ברוך השם אתה לא גר במדבר ויש סביבך חנויות מכולת, פיצוציות/קיוסק , סופר ועוד.
    תחליט עם הילדים מה הוא הזמן ביום שמתאים לכם לאכול את המתוק הזה. עדיף לא בערב לפני השינה מאחר והסוכר עלול לעורר אותם.
    לעניות דעתי, אם אתה מחזיק בבית את המתוק הזה אפילו סגור ולא בהישג ידם של הילדים הם יודעים שזה שם והם יעשו לך טרור כפול ומתוזמן כפי שתארת ובסופו של דבר לא תהיה מסוגל לעמוד בכך לאורך זמן ותיכנע. גם לא תשיג את מבוקשך וגם תעכיר את היחסים עימם.
    2. אפשר להכין ביחד עם הילדים בבית דברים מתוקים ויותר בריאים בלי כל צבעי המאכל והכמויות העצומות של הסוכר. כמו גלידות, ארטיקים, עוגיות וכד'. זו גם תהיה חוויה משפחתית מהנה, היצירתיות תעצים אותם והם יאכלו משהו מתוק שהם עצמם הכינו. לא חסר מתכונים. אולי בהתחלה יהיה להם קשה להתרגל לטעם שכן הם רגילים לכמויות העצומות של המתוק המסחרי. אבל בסופו של דבר מתרגלים ונהנים אפילו מהמתוק הביתי הזה.
    3. לנסות בעדינות לדבר עם הגננת שאם היא רוצה לצ'אפר אותם על התנהגות טובה תיתן להם איזה מדבקות "יוקרתיות" (זה טוב כשיטה לא רק לבנים שלך אלא לכל ילדי הגן). אני יודעת שזו הדרך הקלה ביותר של גננות לצ'אפר את הילדים על התנהגות חיובית אך ההתניה הזו לא הכי מוצלחת. הילדים גם יוכלו לאסוף את אותן מדבקות ולהדביק אותן באיזה מקום בבית וכך תהיה להם גם אינדיקציה על ההישגים ההתנהגותיים שלהם.
    בגדול, אי אפשר לחנך את הסביבה וזה לא בר ביצוע למנוע מהילדים לגמרי מתוק אם זה אצל חברים או באירועים או בגן אבל לפחות בבית אפשר לעשות מאמץ.
    4. אם עוד לא הקראת להם את בקטוס וקריוס עדיין, ספר חמוד וישן ואולי עם ההבנה שבקטוס וקריוס אוהבים במיוחד מתוק תבוא קצת רגיעה.

    זה בדיוק הגיל הנכון לנקוט בצעדים מה גם שההרגלים הללו יהיו להם נכס כאנשים בוגרים.

    שילי

  2. אין ספק שצדקת במה שעשית.גבולות זה כל הסיפור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close