אקטואליה

המפלגה האהובה, שכולם אוהבים לשנוא.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (158).

     בגיליון האחרון של "זמן קיבוץ," העיתון ואתר האינטרנט שהחליף את "הדף הירוק", המוסף הקיבוצי שהודפס בזמנו במסגרת עיתון "על המשמר," ועם סגירת העיתון הפך לעיתון עצמאי, מופיע עמוד הטור האישי של הכותב הוותיק, הסאטירי והחכם, יעקב לזר, ועמו מדור הקריקטורה השבועית של ארנון אבני. הנה היא בפניכםן.

     ארנון תפס, בחוכמת העיתונאי שלו, שתי התרחשויות בו-זמניות במציאות, ובעצם הפגשתן זו עם זו בקריקטורה הפך את האחת למטפורה של האחרת – סבל מזוודות זועק לגברת המתרחקת משטח האיסוף של מזוודות "שכחת את זה, גיברת?" ומצביע על מזוודה, שעליה כתוב "סיום הכיבוש," והיא מפנה אליו פנים מעוקמים ומשיבה לו, "לא, זה של מרצ."

     יש אמת רבה בקריקטורה של ארנון. בבלגן הפוליטי אצלנו, שבו אינספור מזוודות ו'תיקים' מפוזרים באין דורש, מזוודת הכיבוש נזנחה בצד. במערכת הבחירות שאת המתווה שלה חולל הנאשם, כולם מבקשים למדוד את עצמם לא על פי הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, זה הדורש לסיים את הכיבוש, אלא על פי הקצה הימני קיצוני שלה, זה המבקש לספח את השטחים ולהנציח מצב של מדינה אחת, מדינת כיבוש, מדינת אפרטהייד.

     מרצ היא המפלגה היחידה, שמצביעה על הכיבוש, מדברת עליו ודורשת לסיימו. בו-בזמן היא מבהירה כי היא מפלגה ציונית דמוקרטית. מורכבות העמדה הזאת, האמונה בהכרחיות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית מחד גיסא, ולצדה מדינה פלסטינית בגבולות מוסכמים מאידך גיסא, הפכה את מרצ במהלך השנים למטרה למתקפה מכל כיוון. מימין, משמאל וגם מקרב חבריה. אלה חשים שזו מפלגה מסוכנת, ואלה גורסים שאינה מתעקשת דייה על סיום הכיבוש. אלה רואים בה מפלגה שמאלית קיצונית, ואלה חשים שאינה מייצגת אותם, בשעה שהיא נכנסת לקואליציית שינוי.

     לא רק העמדה האידיאולוגית המורכבת של מרצ הפכה אותה למטרה למתקפות מכל כיוון. מרצ היא תוצר שילוב בין שתי מפלגות, מפ"ם ורץ. מיום היווסדה היא כוללת שני פלגים, העירוני והקיבוצי, שיש להם אג'נדות שונות בחלקן. המגזר הקיבוצי נאבק על עתיד החקלאות, על חלוקת המשאב היקר ביותר בישראל, אדמתה, ואילו המגזר העירוני נלחם בעבור זכויות האזרח והפרט, כלכלה סוציאל דמוקרטית ועוד. המבנה המיוחד הזה גם יצר מוקדי כוח מתחרים במרצ, המושכים אותה זה לכיוון זה וזה לכיוון האחר, ולא פעם מאיימים בהתפרקותה.

     אישית, הייתי חבר מפ"ם ואחרי כן מרצ, בשנות השמונים והתשעים. בצעירותי אפילו הרהרתי לרגע באפשרות לרוץ שם בפריימריז, כנציג הקהילה הלהט"בית. אך רגע אחרי שהודעתי על כך הוצפתי בפניות מצד שני הפלגים שתיארתי לעיל, שניסו לברר 'איפה אני' ביחס לשאלות כמו אדמות הקיבוצים וכדומה, ומרוב בהלה שמטתי ידיי מכול זה.

     כול עוד מרצ הייתה מורכבת מיאיר צבן וג'ומס ורן כהן ומוסי רז ונעמי חזן ואחריםות, הרגשתי בה בבית. אני מוכרח להודות שעם חילופי ההנהגה וכניסתה של זהבה גלאון לתפקיד, הרגשתי יותר ויותר מרוחק ממרצ, עד שנפרדתי ממנה. משהו בהופעה הציבורית של זהבה הרתיע אותי. זה התגבר כאשר תמר זנדברג קיבלה את המושכות. בינתיים, פרצה מחאת הקהילה הלהטב"קית, אז ניסיתי להקים מפלגה גאה, והותקפתי מאד בידי פעילי מרצ, שחששו שמא הקמת מפלגה כזו תשמוט את כוחה של מרצ בקהילה. לבסוף פרצה מחאת בלפור, ואני הייתי לאחד ממייסדיה של דמוקרטית, מפלגת שמאל שביקשה להיות מורכבת מיהודים וערבים יחד, וערכיה הם דמוקרטיה, שוויון, חירות וערבות הדדית. גם יוזמה זו נתקלה בהתנגדות מצד אנשי מרצ, שראו בה מתחרה.

     כיום, מקץ שלוש שנים של מערכות בחירות חוזרות ונשנות, בתוך אווירה ציבורית של שיסוי, פילוג והסתה, באקלים של שחיתות אישית וציבורית, ניחמתי בי בנוגע למה שהרגשתי כלפי זהבה גלאון. ראיתי מה קרה לניצן הורוביץ והבנתי, שבאקלים הפוליטי הישראלי קשה מאד להתנהל אחרת. שאין לי מושג באילו לחצים צריכה יושב.ת ראש מפלגה כמו מרצ לעמוד, הן בתוך המפלגה והן מחוצה לה. אני שמח בחזרתה למגרש הפוליטי, ושמח בהתמודדות בינה לבין יאיר גולן. גם אם זהבה תיבחר בהתמודדות הזאת כיושבת ראש מרצ, יאיר גולן יהיה המשנה שלה, ושותפה לדרך, וצירוף זה מבטיח כי מרצ תעבור היטב את אחוז החסימה, תכניס פנימה עוד חברי וחברות כנסת מעולים כמו גבי לסקי ומיכל רוזין ומוסי רז ואחריםות, ותסייע לגוש השינוי לגבור על גוש הימין.

     בתוך כך, גם הדמוקרטית נערכת לבחירות. כיום אני פחות מעורב בה. בניגוד למערכת הבחירות הקודמת, בה העמדתי את עצמי כמועמד בפריימריז של דמוקרטית, אינני חושב שאעשה זאת עוד, מסיבות שונות. ראשית, הבנתי שילדיי זקוקים לי בבית, וכי לא אוכל לשרת את הציבור כחבר כנסת פעיל וראוי, ולהיות הורה במשרה מלאה. שנית, אני תוהה למי אצביע בפעם הזאת, וייתכן כי אצביע למנהיג הגוש ומפלגתו, ליאיר לפיד, כפי שעשיתי במערכת הבחירות הקודמת, כדי לחזק את כוחו.

     כך או כך, ברכותיי לזהבה גלאון וליאיר גולן ולמרצ. רק טוב ייצא מן ההתמודדות הזאת.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.