“אבא, מה זה הרבה זמן?” שאל הערב דניאל.
“הרבה זמן זה כמו הרבה צ’יריוס,” השיב לו מיכאל. “הנה, אתה אוכל הרבה צ’יריוס בחלב, נכון? זה הרבה.” ואחרי כן נתן לאחיו עוד דוגמאות מוחשיות, פיסיות, של ריבוי.
הקשבתי לדיאלוג ביניהם מרוגש והמום.
“כל הכבוד לך, מיכאל. אתה ילד מאוד חכם. הסברת יפה מאוד לאחיך מה זה הרבה,” החמאתי לו.
שעה ומחצה אחרי כן, דניאל בכה והכה אותי מפני שביקש ממני לסדר לו ניירות טיוטה בקלסר משרדי, ועשיתי כן. ואז מיכאל ביקש אף הוא קלסר, ודניאל אמר שהוא רוצה שרק לו יהיה קלסר כזה, כלומר ביקש לשמור על נבדלות. הבטחתי לו שאביא למיכאל קלסר מסוג אחר. ירדתי לממ”ד, הוצאתי ממנו קלסר בדיוק באותו גודל, עם גב 8, אבל מפלסטיק שחור, לא מקרטון שחור. ברגע שדניאל ראה אותו הוא ביקש את הקלסר של אחיו. אבל אני סירבתי לעשות זאת. “אתה תמיד מבקש את מה שיש לאחיך,” אמרתי לו. “כמו שביקשת את הסדין שמתחתי על המיטה שלו אחרי שכבר מתחתי סדין אחר על המיטה שלך.”
ואז הוא תפס תנופה והכה אותי בעוצמה בגווי.
“איה, זה כאב לי מאוד, מאוד, דניאל,” התפתלתי על הארץ.
והוא בתגובה פרץ בבכי מבוהל והלך לשבת בפינה ליד שידת ההחתלה, מתחבא מאחורי סל הכביסה המלא שעומד לצדה.
ניגשתי והתיישבתי לידו.
“אל תיגע לי בגוף,” הוא אמר, כשעשיתי סימן שאני רוצה לחבקו.
“טוב, אז אני רק אדגדג אותך,” השבתי לו ודגדגתי את כפות רגליו, שבצבצו לעברי ממקום מחבואו.
הוא בעט ברגליו ואז אספן אליו.
“יש פה מרבה רגליים,” צהלתי, ודגדגתי פעם ברגל זו ופעם ברגל זו, וכך הבאתי אותו לידי צחוק.
ואז חיבקתי אותו והרמתי אותו על ידיי.
“אתה פשוט מאד עייף, דניאל. קמתם נורא מוקדם הבוקר, בארבע וחצי, ועכשיו תכף שבע. כדאי שתלך לישון.”
“די כבר עם העייף הזה,” רטן דניאל.
ירדנו למטה אחרי האמבטיות כדי לאכול. מיכאל ביקש וקיבל מרק. אחרי כן שניהם אכלו המון צ’יריוס עם חלב. ואז דניאל ניגש לכורסת הטלביזיה ונרדם עליה. העליתי אותו בידיי אל מיטתו, כיסיתי אותו בפוך ונשקתי לו.
נשארתי עם מיכאל לבד.
“אתה מאוד בוגר, מיכאל,” החמאתי לו, עם כוונה מסותרת בדבריי. “הסברת היום לדניאל מאוד יפה מה זה ‘הרבה.’
“אבל אני רק בן ארבע וחצי,” השיב לי החכם הקטן.
“אבל הנשמה שלך בוגרת,” הסברתי לו. “ולכן, אני מצפה שתדע לעצור את עצמך כשאתה משתולל בגן.”
היום בשלוש וחצי קיבלתי שיחת טלפון נדירה מן הגננת, שביקשה שאבוא לאסוף אותם הביתה רבע שעה לפני סיום היום, פשוט מפני שהם משתוללים שם בצורה קיצונית. כשבאתי, הם קפצו עלי בשמחה, אבל אני עצרתי, ירדתי על ברכיי, חיבקתי אותם ושאלתי מה קרה שם, ולמה אני צריך לקבל טלפון מהגן.
“שום דבר,” התגונן מיכאל. “לא רוצה לספר לך.”
“אני לא השתוללתי, רק קצת,” אמר דניאל.
בערב, בבית, בהדרגה, יצא הסיפור. מיכאל סיפר שכול הבנים השתוללו, אבל הוא השתולל הכי מכולם. לכן ניצלתי את ההזדמנות שבה באמת הגיעה לו מחמאה, כדי לדבר איתו על התנהגותו. ואחרי כן נכנסנו שנינו למיטתו, התחבקתי איתו בימיני ובשמאלי אחזתי את ספר השאלות והתשובות, והפעם סיפרתי לו מדוע השמיים כחולים ואיך נוצרים עננים, ובסופו של דבר את מלוא סודו של מחזור המים בטבע.
ואחרי כן נטה לישון, ואני נשקתי כמה וכמה וכמה פעמים למצחו וללחייו, ואמרתי לו שאני מאוד מאוד אוהב אותו, והוא הנהן, ונרדם.
מחר יש שיחות הורים פרטניות בגן. דברים אלה ואחרים ודאי יעלו שם. אני מקווה ומאמין, שהצוות החינוכי בגן אוהב את בניי, רוצה בהם, וישלב איתי יחד ידיים בעבודה על חינוכם.
בסופו של דבר, זה מה שיקבע את עתידנו כאן – השתלבות בניי במערכת החינוכית ובחיי הישוב. כששאלתי את דניאל הערב- היינו לבדנו בחדר האמבטיה, והוא השתרע בתוך אמבטיית קצף, בעוד מיכאל אכל מרק למטה – איך הוא מרגיש, הוא אמר שבסדר, אבל שהוא רוצה לחזור לבית הישן.
“לצערי זה לא אפשרי,” השבתי לו. “אבל עברנו לכאן הרבה מאוד בשבילך, דניאל, כי בגן הקודם סבלת מכמות הילדים ומן הרעש, וכי לא היו לך מספיק חברים. וכאן יש לך גן קטן יותר עם המון חברים, נכון?”
הוא הביט בי בעיניים עצובות, בעיקר עייפות מאוד, ושב להשתכשך במימי האמבטיה. ואחרי כן עשיתי אמבטיה פרטית עם אחיו.
המעבר מתל אביב לתובל עודנו בעיצומו. הילדים מעבדים את מצבם החדש, אני עודני עסוק בסידור הבית ובסיגולם לבית ולמקום הזה. אנשים שאינם מכירים אותי לא יודעים איזה עקשן אני, וכמה אני חדור מטרה. אני כבר יודע שזה מקומי, ושאאחז בו בשיניים, אם יהיה בכך צורך. הדבר היחיד שיעיף אותי מכאן כמו טיל זה אם יהיה רע לילדים שלי. כי כמו שכבר כתבתי כאן לא פעם, בסדר העדיפויות של חיי הם במקום הראשון.
אבל רע לא יהיה להם כאן. אני בטוח בזה.
אז שיהיה גם לכם/ן לילה טוב.
