יומן מלחמה (193).
ליצירה יש לגשת מתוך כניעות והודיה. כאשר היא נעצרת, הרי היא נפסקת מסיבה טובה. היא סופגת, מהרהרת ומתעברת. ובשעה שהיא מתחילה לנבוע, אזי אין לעמוד בפניה ואין לעצרה.
את ספרי הבא, 'להביא משיח', הגשתי לעורכת שלי, נעה מנהיים, ב-22 לדצמבר 2024. תאריך הדד-ליין שקבעתי לעצמי היה ה-31 לאותו חודש, ועמדתי בו בקפידה. אך מאותה רגע ועד לשבוע זה לא כתבתי הרבה. שירים פה ושם, פוסטים, זהו פחות או יותר. את הזמן ניצלתי להקלדת מחברות מצֶבֶר של מאות מחברות שאין לי מושג מה כתוב בהן, ולשכתוב דברים מן הארכיון, כמו סיפורים קצרים שעוד לא ראו אור, ועוד. בו-בזמן התחלתי בתחקיר לשני ספריי הבאים, אך לא השתקעתי בו עדיין, לפי שעודני דרוך לשמוע מה יש לנעה לומר לי על ספרי החדש.
אבל בשבוע שעבר, אחרי בר המצווה של בניי ואחרי שעברתי, מקץ חצי שנה, שוב על 'להביא משיח', תיקנתי אותו ממרחק הזמן ושלחתי לנעה קובץ עדכני – התחיל להתפרץ ממני הספר הבא. הוא, או ליתר דיוק היא, הדמות הנשית במרכזו, לא חיכתה להיתר. היא פשוט התחילה לדבר, להראות לי את עולמה ולהתחיל לחשוף בפני את קפלי סיפורה.
מאז היא מדברת אתי כמעט מדי יום. על פי רוב בשעת בוקר מוקדמת, לעתים גם פעמיים ביום. היא מנצלת את הרגעים שבהם רק קמתי משינה, עוד לא עטיתי עלי את תפקידי האב, העורך, המפרנס וכיו"ב, ופשוט מסתערת עלי דרך כל סדק בתודעתי. ואני, בכניעות, בצייתנות ובהכרת תודה, פשוט נעמד מול מכונת הכתיבה וכותב מה שהיא מספרת לי. לעתים זה בהיקף של 2-3 עמודים, לעתים, כמו בדוגמה לפניכם, מדובר בחצי עמוד בלבד.
כך, חתיכה אחת חתיכה, במין פאזל ענק, ובלתי מסודר בהתחלה, נחשפים בפני ניצני הסיפור הזה. הם עוד לא בפריחתם המלאה. כול קטע כזה עוד יצריך ממני פיתוח, חפירה מסביבו, הבנתה לאן בדיוק הוא מכוון, לאן הוא רוצה לקחת אותי, או היא, מה היא מבקשת לומר לי על עצמה ועל עולמה, ועל מצבה ברגע זה ממש אי שם, בספרד של המאה החמש-עשרה, על סף הגירוש.
ואני כותב, מנקב בדף נקבים ומתייק אותו בקלסר חדש, הפעם בצבע ירוק משום מה, הקלסר של הספר הזה, הספר הבא-הבא, בדיוק בסדר כתיבתי אותו, ואחרי כן אעבור עליו, אערוך את הטקסט כפי שעשיתי בדוגמה הזאת, אקליד הכל למחשב, אוציא תדפיס, אפזר את דפיו לאורך ולרוחב הבית, ואנסה להבין מה היקפו של הסיפור הזה, מה היא באה לספר לי, ומה היא מבקשת ללמד אותי לא רק על עצמה ועל עולמה, אלא גם עלי ועל עולמי בעת הזאת.
אין דבר הממלא אותי בשמחה ובאושר כמו התהליך הזה, תהליך היצירה, הכתיבה. אמנם, הבוקר, כשישבתי עם דפי הבוקר שלי, וכתבתי רשימת דברים שאני מודה עליהם, היו שם מלבד הכתיבה גם בניי, זמן האיכות עמם, ציוצי הציפורים, תכלת השמים, רווחת הגוף, הבישול, האפייה, הטיפול בגן הירק ובחיות הבית, הירקות שהחצר שלנו שופעת בה, והשקט והשלווה המזומנים לנו מעצם החיים כאן, על הר בגליל, בתובל. אבל בראש וראשונה הרי זו הכתיבה שמשמחת, ממלאת ומרגשת אותי כל כך, בכל פעם מחדש.
בכתבי כל אלה אינני חדל לרגע ממחשבה על החטופים, על הלוחמים, על הנופלים, על אימי המשטר. הם נכחו גם בעלייה לתורה של בניי, כאשר בעלייתי ביקשתי על החטופים ועל חיילי צה"ל, ופרצתי בבכי קבל עם ועדה. הם נוכחים גם במחשבה ובמעשה שלי בכל רגע, שצריך לעצור את המדינה, את מהלך החיים התקין, כפי שביטאתי זאת בפוסט הקודם שכתבתי. אבל תודה לאל שיש בידיי גם את היכולת להודות על היש, ואת חדוות היצירה.
