לפעמים אפשר לרדת מן הפסים. או לרצות לעשות מדיטציה ולהיות עייף מדי. או לרצות בקבוק יין, אבל אין, וגם אסור לשתות כל כך הרבה. או פשוט לשבת ליד השולחן, לנשום נשימות קצרות, ואחרי כן קצת עמוקות יותר, ולכתוב פוסט.
היום שלי התחיל בארבע לפנות בוקר. אמש נרדמתי עם הילדים בעשר, והגוף שלי, שמתוכנת לשש שעות שינה לכל היותר בלילה, העיר אותי בשעה זו. דווקא שמחתי. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות נפלאה לעבוד על הספר שאני עורך. וזה מה שעשיתי, והתקדמתי בו יפה עד שש, אז דניאל התעורר.
דניאל מתעורר מדי בוקר בעשרה לשש, יחד עם עלות השמש. היקיצה שלו מדויקת להפליא. הבוקר הוא קם במצב רוח טוב, ואני עזבתי את העריכה, לקחתי אותו לידיי ויצאתי איתו החוצה כדי להראות לו את העולם מקיץ. את הציפור על אנטנת הטלביזיה של השכנים, האור העולה ממזרח וקולות המכוניות המתחילות לנסוע בכבישים.
מיכאל תמיד אוהב לשכב עוד קצת במיטה. כך היה גם הבוקר. אבל לבסוף התעורר אף הוא. בשש וחצי שניהם כבר היו בחצר, מדברים בקולי-קולות, שעה שאני מנצל הזדמנות להוריד שתי מכונות כביסה מן החבל, ומנסה להסות אותם, כדי שהשכנים, בעיקר השכנות, תוכלנה להמשיך ולישון.
הכנתי להם ארוחת בוקר. האמת היא שאני כבר ממש לא זוכר מה זה היה, ולא סתם. כי היום כולו עמד בסימן היום השני לגמילתם ממטרנה, וזה היה לא פשוט.
הם הלכו לאילנה, למרות מחאתם, בייחוד של מיכאל, "אבא, לא כושר!", ומקץ שעה, כששבתי משם, יצאנו לטייל. התכנון המקורי שלי היה לקחתם לספארי הבוקר. כך גם סיכמנו אתמול. אבל הבוקר לא היה לי כוח לזה. בעבורי זה כבר היה אחרי כמה שעות טובות של ערות ושל עבודה. אז ירדנו בעגלה לגן השעשועים של רחוב הכובשים, הצמוד לשוק הכרמל. הילדים מזמן ביקשו לשחק בו, ובכל פעם שאנו מגיעים אליו אנחנו עמוסים במצרכים, המחייבים הגעה הביתה.
שיחקנו קצת, הם במיוחד נהנו לשבת על קרוסלה בצורת טבעת גדולה, משופעת, שאני סובבתי בעבורם, ובחלק מן הזמן גם הסתובבתי איתם, עד שהסתחרר לי הראש.
אחרי כן פתחו את חנות החיות ממול, שהבטחתי להם כי היום נבקר בה, ולא נסתפק בהצצה בדגי הענק השוחים באקווריום, המוצג בחלון הראווה שלה. נכנסנו לחנות. היינו הראשונים בה. המוכר קיבל אותנו באדיבות ואפשר לנו לשהות בה זמן רב. אז התיישבנו על הארץ ליד אקווריום העכברים, שם ראינו עכברה מיניקה את גורי העכברים הקטנטנים שלה, ועכברים אחרים שותים מים או מקפצים בתוך האקווריום. אחרי כן הבטנו בשרקן, בתוכים, ובהמון סוגי הדגים, ששטו באקווריומים שונים.
הסברתי לילדים גם מהי משאבת אוויר באקווריום, ולמה יש בו צמחים וסלעים, איך מאכילים את הדגים וכך הלאה. הם כמובן ניסו לשלוח ידיים למים, ובשלב מסוים דניאל הצליח לנתק בכוחו מתקן מים מכלוב תוכיים. זה היה הסימן שצריך להסתלק משם מהר.
הלכנו לכיוון השוק, ועצרנו אצל חברתי כלנית. אצלה היה רק בוקר, די שקט, אז הסתובבנו עם הילדים בחנות והראינו להם כל מיני דברים. את גמדי הגינה הקטנים שמוכרים שם, את החמניות, את מקרר הענק ובו זרי הפרחים, ואחרי כן הושבתי את הילדים על הדלפק, כדי שיביטו בכלנית, בשעה שהיא שוזרת במיומנות, בעדינות ובמסירות לב רבה זר כלה. זה היה מרהיב עין ומחמם את הלב.
אז נזכרה כלנית שיש לה כל מיני מתנות בעליית הגג. בזריזות מפתיעה טיפסה על סולם עץ צר ורעוע אל הבוידעם, ושבה ממנו עם שעון מעורר צבעוני וחמוד ושני מעמדים למברשות שיניים. היא ארזה את זה לכל ילד בשקית, הם אמרו לה תודה, אנחנו התנשקנו ואז המשכנו לשוק.
לא היה לי הרבה מה לקנות שם. הרי היינו שם אתמול אחר הצהריים. אבל חנויות הבשר כבר היו סגורות, והייתי זקוק לעוף. אז קנינו עוף, וכוסברה, שהייתה חסרה לי, והילדים ביקשו, וקיבלו, ארטיק מישמיש, ואחרי שנמס ונשר מן המקלות לפני שהספיקו לסיימו בכו וביקשו עוד אחד, וגם קיבלו.
חנות המכולת בלב השוק מוכרת קרטיבים ב 2.5 ש"ח. זה המחיר הנמוך ביותר לקרטיב, שנתקלתי בו.
בשוק פגשתי בחבר ותיק, שלא ראיתי שנים. הוא סיפר לי, שהוא ובן זוגו מנסים כבר פעם שלישית להרות, דרך פונדקאות, ושבכל פעם זה נכשל מחדש. ממש כאב לי הלב. אמרתי לו, בשם אומרו, מה שאמר לי חברי עופר אליסון, כשרק התחלתי בתהליך. "תזכור, שפונדקאות זו רכבת הרים. פעם אתה למעלה, פעם למטה, עד שלבסוף אתה יושב ליד חדר היולדות." והוא הביט בילדיים, דיבר איתם קצת, סיפר לי שהוא עוקב אחרינו בפייסבוק, ואני לחצתי את ידו, ואם לא הייתי נבוך גם הייתי שת את כפי על ראשו ומברך אותו בבנים. אבל התביישתי.
בדרך הביתה דניאל ביקש למלא את הברכה בצינור. הבטחתי לו שיעשה כן. ואמנם, כשהגענו הביתה כבר היה כל כך חם והביל, שזה היה רעיון מצוין להמשך הפעילות. אלא מה, דניאל מילא את הברכה ולא רצה לרחוץ בה, וגם מיכאל העדיף לשהות בתוך הבית הממוזג מאשר בחצר.
השארתי את הברכה מלאה לאחר הצהריים, ונכנסנו הביתה כדי לבשל. הספקתי להכניס לתנור עוף וחצאי דלעת ערמונים, ולהכין קציצות בקר וצ'יפס ליומיים. בחלק מזה הילדים השתתפו, בעיקר כצופים, תוך כדי משחק במים בברז הכיור. זה התענוג החדש שלהם.
אבל מן האוכל שהגשתי בפניהם, שתי קציצות בקר וצ'יפס לכל ילד, אכלו מעט מאוד.
הלכנו לנוח. לקח לי זמן להרדימם. הם בכו, מפני שלפני הכניסה למיטה לקחתי מהם את סט המברגים שנתתי להם לשחק בו מקודם. אמרתי להם, שזה מסוכן מאוד ללכת לישון עם מברג במיטה. זה לא ממש עזר לי. הם עמדו ובכו ליד דלתו של ארון הבגדים, לשם החזרתי את סט המברגים.
נרדמנו כבר בשתיים עשרה וחצי. אני התעוררתי בדיוק כעבור שעה וחצי, בשתיים. שמחתי. אמרתי לעצמי שהרווחתי עוד קצת זמן לעבוד. עכשיו ישבתי לערוך את הספר של האח שלי, ספר מרתק.
בארבע הם התעוררו, במצב רוח טוב. השבתי להם את המברגים, לבקשתם, והצעתי להם ארוחת ארבע. פלחי תפוח, חצאי ענבים חתוכים וחצי כריך של לחם שיפון עם ריבת פטל ללא סוכר. דניאל העדיף לאכול "דניאלה" וחצי. מיכאל אכל את הכריך וביקש עוד. את המשכו כבר אכל כשהוא ישוב להנאתו בתוך מימי הברכה, שהחלפתי אותם, כשגיליתי שהוא הספיק למרוט את צמר הגפן המלאכותי הממלא את הכורסאות בחצר, ולהכניס אותו אל המים. וצמר הגפן הזה הרי הוא חומר מחניק.
כשסיימו לרחוץ הזמנתי אותם לאמבטיה והשלמתי את המלאכה. הלבשתי אותם מחדש ויצאנו לטייל. הם ביקשו לפיצה. אוקיי. אז אכלו כל אחד חצי משולש, עמו באו לכיכר. הם שיחקו שם קצת, בעיקר הביטו בתעלולי הקפיצות הנועזות עם סקייטבורדס של ילדים גדולים מהם בכמה שנים.
עמדתי גם אני והתבוננתי, חושב כמה זה מסוכן, ואילו דפיקות לב מחכות לי כשיגדלו מיכאל ודניאל, ויתחילו לצאת לשחק עם חבריהם על סקייטבורדס, ויפגינו בפניהם כל מה שלמדו מן הילדים הגדולים יותר בכיכר.
היה שם איזה כלב זאב ענק, משוחרר, ומשוגע. הוא נבח על הילדים הגדולים ועל לונה, וכשהחלטתי להתרחק ממנו עם הילדים והכלבה דלק אחרינו ממש עד קצה הרחוב למטה. רק אז הואיל בעליו לרוץ אחריו ולרסנו. הכלב היה כל כך עצבני שנזל לו קצף לבן מהפה. זו הייתה הזדמנות ללמד את הילדים שוב, עד כמה מסוכן לשחק עם כלב שאיננו מכירים.
"כלב שמוציא קצף לבן מהפה הוא הכי מסוכן, ילדים," אמרתי להם, "זה סימן שהוא מאוד כועס. והכלב הזה ממש רשע. הוא רוצה להרביץ ללונה."
"פויה, עונש!" קרא מיכאל, ודניאל שנה אחריו.
בבית הם ביקשו גלידה. נתתי להם כמה כפיות גלידה לכל אחד בגביע ואפל. אבל אחרי הראשון דניאל ביקש עוד. וקיבל.
אחרי כן לא היה מה לדבר על ארוחת ערב. הם ראו קצת 'מיקי מלכת הילדים,' שיחקו במברגים ובשעון המעורר החדש שכלנית נתנה להם, רחצו שיניים ופנים וידיים ונכנסו למיטה.
שכבנו במיטה ודיברנו, ושיחקנו, וצחקנו. ואז התחילו לבקש "בוק האם."
הזכרתי להם שאין יותר "בוק האם," ומי שלא אוכל נשאר רעב.
"עוף," אמר מיכאל.
"אתה רוצה עוף?" שאלתי אותו.
"כן."
טוב, אז ירדנו מהמיטה, ניגשתי למטבח וחיממתי להם פיסות עוף עם שאריות צ'יפס ואטריות מאתמול. שמתי את זה על השולחן. הם לא נגעו בזה.
אחרי איזה זמן חזרנו למיטה לישון.
כעבור כעשרים דקות אמר דניאל "אבא, אני רעב."
חזרנו למטבח. הפעם שאלתי אותו אם הוא רוצה לחם עם גבינה. הוא אמר שכן. אבל ברגע שהושטתי לו ולאחיו חצי כריך עם גבינה הם דחו אותו, ושבו למשחקיהם.
אכלתי בעצמי את הכריכונים. שאלתי אותם אם הם רוצים 'גן,' שזה דגני בוקר שהם רגילים לאכול בגן, עם חלב. הם אמרו שכן. אז הכנתי להם קעריות עם דגני בוקר בחלב.
אבל שוב. הגשתי להם את זה. מיכאל אכל כפית אחת, ואז מעד מכיסאו ושפך את תכולת הקערית שלו על השולחן. דניאל אפילו לא נגע בה.
שתיתי את שארית הדגנים בחלב והבהרתי להם שיותר לא יהיה אוכל הלילה. שהם מוזמנים למיטה.
הלכנו למיטה, נשכבנו יחד, הם שתו מים ובסופו של דבר הלכו לישון.
בשלב הזה אני כבר חשבתי שאני יורד מן הפסים. נהייתי פס ייצור לאוכל, בחיי. גם בישלתי היום בשביל שבועיים – והקפאתי. זו הייתה התכנית מראש. לבשל הרבה ולהקפיא, כדי לחסוך מעצמי התעסקות עם זה אחרי כן – גם הגשתי בפניהם אינספור ארוחות. די. נגמר לי.
ואז נזכרתי בשני דברים. האחד, באמי המנוחה, שלפעמים הייתה ממש נכנסת לסטרס מאתנו, כשלא היינו אוכלים מה שבישלה בעבורנו. רק כדי לסבר את האוזן – היינו ועודנו ארבעה בנים, וגדלנו בבית שבו תמיד, ללא יוצא מן הכלל, בכל יום, חיכתה לנו בבית ארוחת צהריים חמה וביתית. וזה הסטנדרט שבו אני רוצה לגדל את ילדיי, כן ירבו. אבל רק עכשיו אני מבין את המחיר, ואת עומק התסכול, כשהילדים בקושי מכרסמים מה שאתה מגיש בפניהם. שלא לדבר על אכילת השאריות, הקפאת מזון, ריבוי הכלים לשטיפה, והניקיון הבלתי פוסק של שולחן האוכל ורצפת המטבח.
הדבר השני בו נזכרתי היה פוסט שקראתי הבוקר בפורום 'הורים לתאומים ושלישיות', שאני חבר בו בפייסבוק. מישהי המגדלת עם בעלה תאומים בני שבעה חודשים פרצה שם בזעקות, בפוסט שלה, שזהו, היא לא יכולה יותר. והיא לא מבינה איך זה אפשרי בכלל.
הבטתי בזה וחייכתי. אל אלוהים. היא אישה צעירה, עם בעל, עם שני זוגות סבים וסבתות שעוזרים לה, לפי עדותה, לגדל את הילדים, ובכל זאת היא מרגישה שדעתה נטרפת עליה, ושהיא קורסת.
אני בן 54 וחצי, ומגדל כבר מזה שנתיים וחצי תאומים לבדי, עם עזרה רק מאבי בן ה-78, מאילנה, מגיסותיי ומכמה חברים מאוד טובים. אבל רוב העול נופל עלי. וגם אני כבר מזמן יכולתי לקרוס. אבל מי בכלל יכול להרשות דבר כזה לעצמו.
"אתה כזה אימא אווזה," אמרה לי אתמול בחיבה אחת מחברות הסדנה לכתיבה שלי.
"רגע, יש לי בכלל ברירה אחרת?" חייכתי אליה.
אני חושב שבזה מתמצה כל ההבדל. כשאין ברירה אז אין ברירה. כשיש גם בעל וגם שני זוגות הורים אפשר להתפרק. התפרקות כזו היא סוג של מותרות שאינני יכול להרשות לעצמי, בשום מצב, ודאי לא עכשיו.
ועכשיו שמעתי כאן בום, בלי אזעקה, ונראה לי שזה היה יירוט – או נפילה של רקטה.
המלחמה הזאת כנראה עוד רחוקה מלהסתיים.
אבל את החופש הגדול בכל זאת אנחנו מצליחים למצות, והעונג הכי גדול שלי הוא, שמדי יום, ממש מדי יום, הילדים צוהלים, בלי הזמנה 'איזה כיף! איזה כיף!'. ומיכאל שב ומוודא אתי, מדי יום, "אין גן. גן סגור."
"נכון, מיכאל, הגן סגור. אנחנו בחופש."
"עוד חופש," שב ואומר מיכאל.
"כן, מיכאל, עוד חופש. חופש גדול."
"כיף חופש," הוא מסכם.
אני לא צריך הרבה יותר מזה כדי להיות מאושר.
טוב נו, ברור שאשמח לבעל צעיר וסקסי, קצת כסף בבנק ואישור מריבונו של עולם על אריכות חיים. אבל זה הרי מובן מאליו. לא כמו אושרו של ילד, המבלה כבר חמישה עשר יום, מדי יום ביומו, מבוקר עד ערב, עם אביו.
לילה טוב.
