מיכאל עומד למרגלותיי, מנסה לשחק עם המדפסת. רק לפני רגע צעקתי עליו, שאם עוד פעם אחת הוא יורד מן המיטה שלי, אני מעביר אותו למיטה שלו בחדר השני. זה כמובן לא עזר לי. עכשיו הוא משחק עם סלסלת הנייר, מזל שהיא ריקה.
דניאל שוכב על גוו על המיטה שלי. מקודם כרסם עמוד ראשון של סיפור קצר, "ארוחה יפנית," שכתבתי מזמן. מזל שזה רק עותק.
הוצאתי את שיירי הסיפור מבין שיניו, ליטפתי את לחיו ואמרתי לו, "דניאל, זה כבר ממש אסור לעשות. אסור לאכול את הניירות של אבא."
וגם זה יעזור לי כמו כוסות רוח לאתם יודעים מה.
בבוקר קלטתי, שאני לא יודע איזה יום בשבוע הוא זה. כשאילנה נכנסה שאלתי אותה איזה יום היום, והיא אמרה רביעי. נבהלתי. הרי זה היום של סדנת הבוקר שלי, ולא דיברתי עם אבא שיבוא לשמור על הילדים. וחוץ מזה, איך בכלל איבדתי יום-יומיים בשבוע הזה.
ואז קלטתי. אני כל כך מרוכז בילדים, שאפילו ימות השבוע אבדו לי.
למזלי אבא שלי היה פנוי, וסיכמנו שיגיע בעשר כדי לשמור שעתיים על הילדים.
עד אז, לקחתי אותם איתי לסיבוב סידורים. לבנק, לדואר, לאופיס דיפו.
בבנק היה הכי קצר. הפקדתי, משכתי, יצאנו. אבל בסניף הדואר השתהינו הרבה. זאת, לא רק מפני שהיה עלי לשם קנס על חנייה, שעוד אכתוב עליו בנפרד, ואגרת רישוי לרכב, ולשלוח מכתבים ומתנות וכדומה. אלא מפני שסניף הדואר שלנו נמצא במגדל שלום, ובאכסדרת המגדל ישנם, כידוע, שני פסיפסי קיר מרהיבים, וישנן תערוכות של מיניאטורות מתל אביב הקטנה ושל צילומים מן הימים ההם.
התעכבתי עם הילדים ליד הפסיפס החדש, של דוד שריר, שהיה לי הכבוד לטפל ביחסי הציבור שלו. עברתי עם הילדים על מוטיבים בתמונה. אחרי כן הובלתי אותם בעגלה אל המיניאטורות הקטנות, המפורטות כל כך, של בתים בתל אביב הקטנה, ואחרי כן אל תערוכת הצילומים.
אטרקציה לא פחותה היא המעלון, מעלית קטנה, מופעלת בלחיצה מתמדת על כפתור, המורידה ומעלה עגלות ממפלס הכניסה של מגדל שלום אל סניף הדואר, שנמצא במפלס תחתון יותר.
בסניף הילדים כמובן דרשו לצאת מן העגלה, ומרגע שהוצאתי אותם התרוצצו מסביב והיוו אטרקציה.
"אדוני, הילד שלך מטפס על הכסאות!" הזעיק אותי גבר צעיר ואכפתי.
"זה בסדר," עניתי לו, "הם רגילים לטפס" ובליבי חשבתי, וגם ליפול.
בעשר אבא שלי הגיע ואני הלכתי לבית הקפה הפינתי, להעביר סדנה. כששבתי, אבא ישב ופתר תשבץ. הוא קיבל את פני בחיוך. מיכאל נרדם באחת עשרה, דניאל באחת עשרה ורבע," אמר לי. הצעתי לו לאכול איתי צהריים, אבל הוא, כמו שאבא עושה, שלח גם אותי לישון.
הלכתי לאכול.
ישנתי בדיוק 20 דקות עד שהתעוררו.
בראותי כי כן, צלצלתי למספרת "קטצוץ" בדרך השלום כדי לקבוע לנו תור. עינת של הבנים המליצה לי עליהם, ואחרי שראיתי את תאומיה, אלון וארז, מסופרים כה יפה, החלטתי שלשם אקח את ילדיי.
המקום באמת מקסים. יש בו משחקי וידיאו עם קומפי לילדים, וזה כל כך משך את תשומת ליבם, עד שנתנו לצמד הספרים הנחמדים לספרם בלי בעייה.
אביב, עוזר הספר, אסף כמה קצוות שיער של כל ילד, והידק אותן בשקית שקופה קטנטנה ל'תעודת הבוגר' של המספרה.
"אני רוצה את כל השיער של כל ילד," חייכתי אליהם. "אני עוד שומר את התלתלים הראשונים שלי, ואני כבר בן חמישים ושלוש."
בחפץ לב אספו בעבורי את שערו של מיכאל, שהסתפר ראשון, ואחריו של דניאל, וצירפו אותם בשקית גדולה מאחרי כל תעודה, למזכרת.
אני מוכרח לומר, שכאשר ראיתי את מיכאל מסופר, התעלפתי מאושר. הילד כל כך יפה, פשוט יפה תואר, והשיער הארוך הסתיר את זה.
ואחרי כן אותו הדבר גם עם דניאל.
התפקעתי מאושר. איזה ילדים יפים יש לי, וכמה טוב שסיפרתי אותם, וכעת רואים את יופיים הרב.
אספנו את חברנו מיטשל בארלוזורוב ונסענו הביתה. מיד כשהגענו הוצאתי החוצה את הבריכה, ועשיתי להם בה אמבטייה, כדי להוריד מעליהם את שיירי השיער. אחרי כן אכלו את הקציצות והפסטה מן הצהריים וקינחו בבננה.
והנה בא לתומו עוד יום, יום ביתי ועם זאת יום של פעילות, בסופו שני חתיכים הורסים ישנים אצלי במיטה, מקופלים כל אחד על ברכיו.
אין מאושר ממני.
ליל מנוחה.
