יש אלוהים. כתבתי סצנה.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (173).

     לפני תחילת החופש הגדול הבטחתי לעצמי, שבמהלכו אכתוב כליל את הגרסה הראשונה לרומן הבא שלי. כבר קיבלתי עליה מחצית מן המקדמה, וצריך לעבוד. אפילו הוצאתי החוצה תדפיס של החומרים הראשוניים מן הספר, כמעט חמש מאות עמודים, פרשתי אותם על הארץ, וחילקתי אותם לשלוש ערמות, מערכה ראשונה, שנייה ושלישית. וסימנתי מה ואיפה עלי להוסיף ולעבות.

     אסיים את קריאת ספרי התחקיר, אתמצת את המידע מהם, ואכתוב בו-זמנית, אמרתי לעצמי. אעשה זאת בשעה שהילדים יהיו בקייטנה.

     אבל, כמו שאתם יודעים ויודעות, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. הילדים היו בקייטנה שלושה שבועות בלבד, ואחרי כן לא היו מוכנים לשמוע על עוד מסגרת (המרכזון, קייטנת מוסיקה או מחול במרכז הקהילתי במשגב וכדומה). מיכאל הבהיר מפורשות שהוא רוצה חופש, לרבוץ על הספה, לשחק בפורטנייט, לא לקרוא, לא לכתוב, לא ללמוד וגם לא להיות בשום מסגרת מלבד הבית. דניאל הודיע שהוא יבלה עם חברו עידו.

     והנה, שלושת השבועות של הקייטנה הסתיימו אי שם בשבוע האחרון של יולי, ומאז הם בקייטנת אבא, שכותרתה היא 'אבא, משעמם לי.' במסגרת הקייטנה הזאת מדי לילה הם הולכים לישון מאוחר (אנחנו צופים יחד ב'כוכב הבא' פעמיים בשבוע, ובלילות אחרים הם משחקים, מסתודדים ועוד), קמים מאוחר, לא אוכלים אתי ארוחת בוקר יחד, ואז נזכרים שהם רעבים בדיוק כשאני מנסה לעבוד, או לכתוב, עושים מדי פעם מטלות בית, ובעיקר עומדים עלי שניסע לים או לבריכה, שנצא לטייל בישוב או ניסע למסעדה (קדחת), ועוד ועוד.

     במצב כזה קשה מאוד לעשות משהו. ודאי שלא לקרוא או לכתוב.

     אבל אני עקשן, וגם תובע את זמני. למדתי שעלי לשמור גם על הכוחות והגבולות שלי. הבהרתי להם, שאם אינם אוכלים אתי יחד, הם לא יכולים לצפות שאעמוד לשירותם, ושיסתדרו עם ארוחת הבוקר לבד. כך לפחות הם מקפידים לאכול אתי צהרים וערב. ולגבי הקריאה והכתיבה? אני מנסה לדחוק אותן בין לבין, וגם בזמני הבילוי בקייטנה של אבא. למשל, כשנוסעים לים, כמו בשבת והבוקר, אני עם מחברת וספר וחומר לשכתוב,  והם בברכת המים הרדודים, מול סוכת המציל. כשיורדים לפארק הטרמפולינות בכרמיאל, אני עם העבודה בבית קפה, והם מקפצים. כך אני מנסה לשמור על שפיותי.

     אבל זה לא מתכון טוב ליצירה. יצירה זקוקה לעקביות, לרצף, לעבודה יומיומית. ולכן אני גם מכריח את עצמי לעמוד אל מול עמוד הכתיבה שלי, מדי אחר צהרים, ערב או לילה, ולכתוב. ללחוץ על עצמי לכתוב. לכתוב משהו. מה אני מרגיש, מה מטריד אותי, איך עובר היום. ואז, מיד, אני מעביר את זה לאחת מן הדמויות הרבות המתגוררות ברומן הבא שלי. לעתים זה נראה מאולץ, ראשוני וזקוק לשכתוב. לעתים קורה נס.

     כך קרה לי הערב. בי נשבעתי, לא היה לי מושג מה אכתוב. אבל נמשכתי לכתוב על חרדות שווא. ומיד כשהתחלתי כותב העברתי את זה לגברת אחת, נשואת פנים, מכובדת, שסבלה, מסתבר, כול  ימיה מחרדות, רובן מוצדקות וחלקן גם לא, וכבר הבינה שחרדותיה הן חרדות שווא והשלימה עמן, דווקא ביום שבו המאהב שלה הוכרח להוציאה להורג בעיקום צווארה.

     אכזרי, מה? זה סיפור אמיתי. אבל יכולתי לכתוב אותו רק ככה, עומד מול עמוד הכתיבה שעליו יושבת מכונת הכתיבה הגדולה שלי, בהרף עין בין שטיפת כלים מבישול אטריות סיניות של מיכאל לבין יוזמתו המתרקמת ברגעים אלה ממש – הכנת מאפינס שוקולד. לבדו.

     אם יש משהו טוב שקורה בחופש הזה הוא גילויי העצמאות שלהם, ההולכים וגוברים. ואני, אמשיך כנראה לכתוב במקוטע, לשכתב כשיש לי רגע פנאי, לקרוא עוד פרק ועוד פרק בספר התחקיר הבא, ואחרי כן לשכתב עוד ועוד את החומר כדי שיהפוך לרצף סיפורי מרתק.

     ועוד לא דיברתי על המלחמה, על הבחירות ועל יוקר המחייה, שלושת הגורמים שמדירים שינה מכולנו, וגורמים לכולנו, כך נדמה לי, לשרות במצב מתמשך של אי-ודאות קיומית, במובנו העמוק ביותר. וגם זה לא מתכון טוב ליצירה.

     ובעצם אולי כן. הרי זה מה שמלווה את כול גיבורי ספרי הבא.

     זהו להפעם. אני חייב להספיק לאכול ארוחת ערב לפני שיתחילו החדשות ואחריהן 'הכוכב הבא'😊