כמה מילים על מסוגלות הורית ושאר ירקות

כשהחלטתי לצאת למסע הפונדקאות, קראתי לאבא שלי לשיחה בבית הקפה הקבוע שלי, ה"אספרסו בר," בשדרות רוטשילד-הרצל (אוי, כמה שאני מתגעגע אליו כאן, בדלהי).

"תחשוב טוב על מה שאתה עושה," אמר לי אבא שלי, "פה לא מדובר במשחק. זו החלטה שתשנה את חייך. האם אתה בטוח שאתה מסוגל לזה, פנוי לזה רגשית ונפשית?"

"אבא, זו בכלל לא שאלה. אין לי דרך אחרת," חייכתי אליו, "כבר החלטתי."

"אם כך," אמר לי אבא שלי, "אני אעזור לך ככל שאוכל. כל עוד מצב בריאותי יהיה תקין, אני אהיה איתך בתוך הדבר הזה."

באותו מעמד גם הבטיח שיבוא איתי להודו, כדי לעזור לי עם הילדים, ושאם אזדקק לעזרה כספית במהלך התהליך, לא אתבייש להגיד לו.

יום אחד, במהלך אחת מסדנאות הכתיבה שלי, ב"אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, סיפרתי לתלמידיי ולתלמידותיי קצת ממערך היחסים הארוך, שידע עליות ומורדות, עם הוריי, כדי להדגים להם את השינויים החלים בחייה של דמות בספר. ואז שתיים מתלמידותיי הפתיעו אותי.

"תגיד, אתה לא יודע שאבא שלך הוא האדם שהמציא את המושג 'מסוגלות הורית' במדינת ישראל?" שאלה לאה, פסיכולוגית.

"כן, באמת, גם אני חושבת ככה," החרתה-החזיקה אחריה יעל, אף היא פסיכולוגית.

(או שאולי זה היה הפוך, ויעל הייתה הראשונה, אני כבר באמת לא זוכר:))

הייתי מופתע מאוד.

"אבא שלי הוא שופט, ומעולם לא שיתף אותנו בפרטי עבודתו," השבתי להן. "כך שאין לי מושג אם זה נכון. אשאל אותו כשאחזור הביתה."

אבא שלי התחיל את הקריירה שלו כמדריך לנוער עבריין במעון "מצפה ים" בנוף ים. אחרי כן היה למפקח על המוסדות לעברייני נוער, אחרי כן ראש אגף שירותי תקו"ן במשרד הסעד דאז, ובמקביל למד משפטים, בנוסף על התואר בעבודה סוציאלית וגידול משפחה עם ארבעה בנים.

בשנת 1980, אם אינני טועה, מונה לשופט נוער בבית המשפט לנוער בתל אביב, ואחרי שנים בתפקיד היה לנשיא בית המשפט לנוער במדינת ישראל.

"היי, אבא, מה שלומך," פניתי אליו בטלפון לפנות ערב, "תגיד, זה נכון שאתה הוא זה שהמציא את המושג 'מסוגלות הורית' במדינת ישראל?"

אבא פרץ בצחוק מעברו השני של קו הטלפון.

"למה אתה שואל?"

"כי שתי תלמידות שלי, פסיכולוגיות, אמרו לי את זה היום."

"ולמה אתה חושב ששאלתי אותך, האם אתה בטוח שאתה מסוגל להיות להורה?" השיב לי אבא בשאלה, "כל חיי טיפלתי בילדים בסיכון, בעזובה, בצרות של אחרים. רציתי לדעת שאתה מבין היטב במה זה כרוך. שתדע לך, שמאז החלטת מה שהחלטת ויצאת לדרך, אני לא ישן."

"אבל למה, אבא?"

"כי אני חושב שההחלטה שלך באה ממקום שכלי, אבל לא רגשי," השיב לי אבא, "ועוד ייקח זמן רב עד שתבין את המשמעות הרגשית שלה."

"טוב, אבל אם אתה המצאת את המושג 'מסוגלות הורית' בישראל, זכיתי במשהו, שרבים אחרים מחבריי לקהילה, שעושים ילדים בפונדקאות, לא זכו בו, באבא ובסבא, שיודע מהי מסוגלות הורית ויכול ללמד אותי איך לקיים אותה," שחקתי בטלפון.

עברו חודשים. הילדים נולדו, בריאים ויפים וטובי מזג, ברוך השם. אבא שלי, שסולד מאוד מתקשורת, יושב ופותר לידי תשבץ נוסף על שולחן הסלון בדירה בדלהי, לא יודע שאני כותב עליו בפייסבוק. הוא בטח יכעס עלי מאוד אם יידע זאת.

בחדר השני, אשה מטפלת בילדים, רגע לפני שהיא מוסרת לי אותם למהלך הערב והלילה והשחר, עד למחרת בשמונה וחצי בבוקר.

אני יושב כאן כבר מזה שעתיים, וקורא את התגובות של אנשים שאינם מוכרים לי, לשיתוף שיצרה תמי סירקיס, חברת אינטרנט אהובה שלי, לדף שלי בדף שלה.

בתוך שעות השיתוף הזה הביא איתו עוד עשרות שיתופים. בשעות האחרונות נוספו לי מאות חברים, ובעיקר חברות, לפייסבוק. תיכף אעבור את מגבלת ה 5000 ואצטרך להתנהל כקבוצה. מי היה מאמין שכל כך הרבה א/נשים ירצו לקרוא את תולדות המסע שלי לקראת הילדים ואיתם, בפייסבוק.

יחד עם הרבים המברכים הגיעו כמה שהביעו דעות חשוכות לגמרי על החלטתי להיות להורה ועל גורלם העתידי של ילדיי. היו שהאשימו אותי באגואיזם, היו שהאשימו אותי בניצול ציני של הפונדקאית (המקסימה, והיפהפהיה, אגב. קניתי לה ולבת שלה סלסילת מתוקים הודיים, ונראה לי שזה הכי שימח אותה, עוד יותר מהכסף. ועוד יש לי לתת לה תכשיטים). היו שהביעו חשש שאני פדופיל, והמשתמע מזה – אולי הבאתי לעולם ילדים כדי לנצלם מיני. ישמור השם.

לכל אלה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה. לא כדי להגיד, כמו שילדים נוהגים לומר במשחקם, 'אבא שלי יותר חזק, יותר גיבור משלכם.' אלא כדי לומר להם/ן – שבו בשקט. מלבד המצפון שלי (שגם את זה האבא שלי פיתח ושכלל במודע, במהלך השנים), יש לי פה מפקח ארצי על עזובת ילדים ובני נוער, וסבא במשרה מלאה, לעשרה נכדים. הוא לא ייתן לי להתפנדרק או להתפנק או להזניח את ילדיי אפילו לרגע.

וחוץ מזה, אין שום סיכוי שזה יקרה. אני אוהב אותם עד כלות. יותר מאשר את נפשי ואת בבת עיני. אז מה יש פה לדבר בכלל.