כמה מילים על מסירות, על צדקנות – ועל לונה.

הבוקר, זה היום השני ברציפות, כלבת הגולדן רטריבר שלנו, לונה, בת ה 13.5, שלשלה שלשול דמי בעל ריח חריף. מכיוון שהחלה בזה כבר אתמול, והלילה לא היה צפוי גשם, וגם לא היה קר, הותרתי אותה לישון בחצר. עם בוקר, כשקמתי, מצאתי שהחצר מלאה בצואה דמית. מיהרתי לשטוף ולקרצף אותה, לפני שהשכנות תתעוררנה ותראינה את הזוועה. אחרי כן לקחתי את הילדים למעון, ומשם מיהרתי למכון הכושר, הסמוך למרפאה הווטרינרית שלנו – ולמרפאה, כדי לקבל בעבור לונה כדורי אנטיביוטיקה למשך שבוע.

כבר אתמול הייתי איתה במרפאה. הרופאה בדקה אותה, ניקתה לה את הבלוטות האנאליות, אפילו עשתה לה בדיקת דם בסירכוז, כדי לוודא שלא מדובר בסרטן או בצרה מערכתית. אבחנתה הייתה שזה קלקול קיבה כתוצאה ממשהו שאכלה בחטף ברחוב, אך ליתר ביטחון ביקשה שאבוא בבוקר לקחת בעבורה אנטיביוטיקה, שתכסה אותה מפני טפילי מעיים ושאר מיני צרות.

אבל כשחזרתי הביתה מן המרפאה מצאתי, שלונה הקיאה בינתיים את מנת האורז הלבן שהכנתי לה אמש, כפי שאני עושה כל פעם שהיא משלשלת. ואז הבנתי, שלא מדובר בקלקול מעיים, אלא בהתקף נוסף של דלקת המעיים החריפה, הניעורה בה כמה פעמים בשנה, מרבית שנות חייה. ובמצב כזה היא לא יכולה לבלוע כדורים. היא צריכה זריקות.

צלצלתי למרפאה, ומיהרתי אליה עם לונה. היא קיבלה שתי זריקות אנטיביוטיקה וזריקת ויטמינים. "בשבוע הקרוב כדאי שתאכל רק אורז ועוף מכובס," אמרה לי הווטרינרית.

"סיבה טובה לעשות לילדים ולי מרק עוף," חייכתי אליה. היא השיבה לי בחיוך, וביקשה שגם אאסוף את השתן הראשון שלה מחר בבוקר ואביא אותה למרפאה, לבדיקה.

ירדתי עם לונה לשוק. קניתי לה עוף. "מה, אתה לא יכול לקחת בשבילה גרוגרות או כנפיים?" תמה הקצב הקבוע שלי.

"לא, יוסי, זה אסור לה, היא צריכה לאכול בשר, לא עצמות," השבתי לו, ושילמתי לו 100 ש"ח בעבור העוף, גרוגרת הודו ועוד כמה כרגעיים לילדים.

בדרך חזרה הביתה חשבתי על התגובות הקשות שחטפתי כאן אמש, כשחיפשתי מלונה ומיטה בשביל לונה. אפשר לחשוב שחיפשתי רעל. אבל עוד נחזור לזה.

לונה קיבלה את העוף והאורז שלה, טרפה אותו בהנאה, וכעת היא שוכבת בחצר, עם קערת המים שלה.

     *

     כל חיי גידלתי כלבים וחתולים. כשהייתי ילד, תקופות האושר שלי עם חיות המחמד היו קצרות, מפני שהוריי לא יכלו לשאת אותן, ודאגו להעלימן בזו אחר זו מן הבית, בתואנות שונות. כך הלכו מיצי, החתולה הג'ינג'ית שלי, למחסן של הדודה ריקעל, ששכנעו אותי כי שם תגור, ובפועל גורשה משם מיד כשהסבתי ממנה את גווי. בתחבולות שונות נלקחו ממני גם גיבור, ובסי ועוד כלבה, שתיכף אזכר בשמה.

     כתוצאה מכך, כשבגרתי, היה ודאי לי, שאני אגדל בעל חיים למשך שנים רבות.

     ההזדמנות נקרתה בדרכי כששלומי, שכן בנווה צדק, חיפש למי לתת את כלבו, טרייר מעורב, שקרא 'שושכמוה,' שמו של מלך אמורי קדום מן המקרא, ובן זוגי ואני קיצרנו את שמו ל'שושק'ה.' הכלב המתוק הזה חי איתי עד גיל שבע עשרה. ורק כשכבר לא יכול היה לעמוד וללכת ולהגיע לקערת מזונו, לקחנו אותו, בן זוגי לשעבר ואני, להרדמה.

     את לונה קניתי יחד עם בן זוגי שאחריו. הוא אהב גולדנים, מאוד רצה כלבת גולדן רטריבר, במקום זו שנאלץ להותיר אצל האקס שלו, ואני נעניתי לזה בשמחה. נסענו לקיבוץ מעלה החמישה וקנינו את הגורה, שקיבלה את שמה מחברתי מרסלה, מתקשרת ותיקה, שמוצאה מארגנטינה. היא 'ראתה' בעיני רוחה את צבעה של הכלבה, ואמרה מיד שנקרא לה לונה. וכך היה.

     כשבן זוגי ואני נפרדנו הוא הותיר בידיי לא רק את לונה, אלא גם את סולטן, החתול שאימץ אותנו. ואני הבטחתי לו לגדלם. וכך עשיתי.

     סולטן הורדם בשנה שעברה, אחרי שלקה בסרטן, שניפח את גופו לממדים של חתולה הריונית.

     לונה חייתה עמי כל חייה עד הנה. הבעיה הרפואית היחידה שהייתה לה היא דלקת המעיים החריפה הזאת, והיא נובעת הן מזה שתמיד היא מצליחה לחטוף, בן רגע, משהו לאכול מן הכביש, ממה שזורק שכני יוסי לחתולי הרחוב הנקבצים מתחת לחלון מטבחו, או מנטייתם המולדת של הגולדן רטריברים למעי רגיז ולבעיות מעיים אחרות.

     לפני שנתיים לקתה לונה באפילפסיה. ההתקף הראשון הריץ אותי, מבועת, איתה על הידיים למרפאה. הווטרינר הסביר לי שמדובר באפילפסיה, שהעוויתות האלה צולות לה את המוח כמו מיקרוגל, כלשונו, וכי לכן כדאי שתקבל תרופות כל חייה, שתמנענה את ההתקפים.

     בתחילה קיבלה סירופ KVR. מכיוון שהסירופ הזה מר מאוד, התבקשתי לתתו לה על חצי פרוסת לחם. וכך עשיתי. אלא שמקץ שנתיים העלתה משקל בעשרה קילו ויותר, נהייתה מגושמת וחסרת שמחה, ועדיין חטפה התקפי אפילפסיה. לכן החלטתי להוריד את הסירופ ולעבור לתרופה אחרת. עברנו לכדורי "פנוברביטון." בתחילה קיבלה 25 מ"ג, משנשנו ההתקפים העלינו ל 50 מ"ג, ואחרי כן ל 75 מ"ג – מה שאומר, שהייתי צריך פעמיים ביום לשבור לה חצי ועוד רבע כדור – ולבסוף הגענו למינון שעצר את ההתקפים. 100 מ"ג פעמיים ביום.

     אלא שלתרופות האלה יש תופעות לוואי. העיקרית שבהן היא צימאון מרובה והשתנה מרובה. בתוך הבית. בכל מקום בעצם.

     את השנה-שנתיים האחרונות, אותן שנתיים ומחצה שבהן נולדו בניי ואני מגדלם לבדי כאן, עברתי עם כלבה, שככל שחלפו החודשים החריפה בעיית ההשתנה שלה בבית, עד שהגיע גם הצואה. אני יכול להוציא אותה כמה פעמים ביום החוצה, לעשות איתה סיבוב ברחוב, לבקש ממנה לעשות פיפי וקקי. פיפי היא עושה. קקי היא לא עושה. היא חוזרת הביתה, נכנסת לחצר, נכנסת לבית, ואז מתיישבת ועושה את צרכיה בתוך הבית. מקסימום בחצר.

     עכשיו אמרו לי אתם, כמה זמן אתם חושבים שהייתם מסוגלים לחיות ככה, בתור הורה יחיד, עם תאומים בני שנתיים וחצי, בשיא פעלתנותם, ועם כלבה שמשתינה ומחרבנת לכם בבית, שכל גודלו 76 מ"ר.

     בינתיים גם הופיעה והחריפה בעיה אחרת שלה. חולשת אגן. גם זו בעיה אופיינית לגולדן רטריברים. הרגליים האחוריות חדלות, בשלב מתקדם של חייהם, מלשאת אותם. הם כושלים עליהם, צולעים, מתקשים לעלות ממצב שכיבה או ישיבה לעמידה יציבה. אך משהם עומדים הם הולכים כמעט כרגיל, מלבד צליעה ו'קריסת' אגן קלה, אך מורגשת.

     ואז התחילו כל סובבי להגיד לי שהגיע הזמן להרדימה. השכנות, שסובלות מן התופעה, האקס האחרון שלי, שגידל לא מעט כלבים במשך חייו, אבא שלי, שלא מסוגל לשאת את המראה הזה. ואני אמרתי לעצמי שלא, שלא אעשה זאת, כי אני אוהב אותה, וגם הילדים, והתענוג הכי גדול שלי זה לראות את מיכאל ודניאל שוכבים בגוויהם על הארץ, ראשיהם מושענים על בטנה, ואוכלים את בקבוק התמ"ל שלהם.

     אבל ישנם גם רגעים אחרים, כשהם שניהם מתעקשים לרכוב עליה, למרות כל הפצרותיי וצעקותיי שלא יעשו כן, כי אין לה כבר כוחות לשאת אותם, או כשהם מנסים לדחוף לה משהו לעין, כמו, למשל, היום, כשמיכאל ניסה לדחוף לה לעין מקל זריה של בקבוקון בושם שנתתי להם לפי בקשתם.

     וישנם גם הרגעים שבהם אני מאבד עשתונות, ודוחף אותה החוצה, כשאני כבר לא מסוגל לשאת את האופן שבו היא מסתובבת מתחת לשולחן האוכל ובין כיסאות הילדים, בזמן ארוחתם, מנסה לחטוף מפה ומשם, לעתים מקבלת סיוע מצד אחד הבנים, שמושיט לה את ארוחתו במקום לאכלה בעצמו, או כשאני צועק עליה, תוחב את חוטמה לשלולית השתן שהותירה בבית, וצועק 'למה, למה, אסור, אסור,' תוהה מה קרה לכלבה המחונכת שלי, שכל ימיה ידעה, שאסור לה להשתין ולחרבן בבית, ועכשיו היא מתיישבת ועושה את זה כאילו אין לה אלוהים.

     האמת, כבר חשבתי שנפגעה קוגניטיבית. שעוויתות האפילפסיה מחקו לה את החלק במוח, שבו היה חרות לה היטב, שאסור לה לעשות את צרכיה בבית. אבל את הסברה הזאת פסלו הווטרינרים בחיוך.

     ומחאה זו לא. כי כן, אני יודע מתי לונה מוחה, כשאני שוכח להוציא אותה לטיול או לא מתייחס אליה – אז היא קורעת בשיניה גליל שלם של נייר טואלט, או שאריות נייר טואלט מסלסילת הנייר בחדר שלי, או ניגשת ומכרסמת ספר בספרייה. או משתינה.

     אבל לא ככה, לא בכאלה כמויות, בכזו תדירות, ובכזו כוונה.

     אז בשל כול אלה אני עצמי כבר התחלתי חושב על הרדמתה. כי מה עדיף, שהכלבה תחיה את חייה כאן, כשהיא סופגת ממני צעקות, והילדים משחקים אך גם מתעללים בה, בגילה, כשהיא מתקשה כבר לקום על רגליה וחוטפת מדי פעם התקפי אפילפסיה, או שתסיים את חייה כעת.

     האקס האחרון שלי צלצל אלי היום. הוא אמר לי שלדעתו, הוצאתה אל החצר בחורף היא מעשה אכזרי. ומוטב שתסיים בכבוד את חייה. בטובו אפילו התנדב ללוות אותי בתהליך.

     אני במקום זאת הלכתי היום לווטרינר, כדי שתקבל זריקות, בישלתי לה עוף ואורז, ובערב נתתי לה, כרגיל, את התרופה נגד אפילפסיה ועוד כדורי אנטיביוטיקה נגד דלקת המעי שהתעוררה לה מחדש בגוף.

     אני אוהב את הכלבה הזאת. טיפלתי בה במסירות קרוב לארבע עשרה שנה. אם אוציא אותה החוצה בלילות, זה לא יהיה בלילות הקור והכפור, המטר והסופה. זה יהיה בלילות שניתן להוציאה החוצה, מבלי חשש שתמות מן הקרה, אך גם יאפשרו לנו לחיות בצורה סבירה.

     במקביל, אתחיל לתת לה את הכדור החדש, שהווטרינר איתר ומצא בעבורה היום. אני לא זוכר את שמו. זה כדור שצריך לתת שלוש פעמים ביום, ומחיר חפיסה אחת שלו, של שישים יחידות, היא 200 ש"ח. כלומר, מדי עשרים יום אצטרך להוסיף 200 ש"ח לאחזקתה, בנוסף על כל הטיפולים הווטרינריים שעברה ועוד תעבור, ומדובר באלפי שקלים, והאוכל ההיפו אלרגי שהיא אוכלת, בשל רגישותה הרבה.

*

     אני יודע שהארכתי במלים הפעם. אני מצטער. אבל עשיתי זאת מפני שהיה חשוב לי לתאר את חיי עם לונה ואת דרכי איתה, ולומר כמה דברים בהקשר זה.

     אני שמח על חבריי וחברותיי הרבים בפייסבוק. בעבורי זוהי זכות ש 5000 חברים ועוד מאות עוקבות ועוקבים מעוניינים לקרוא את כתיבתי כאן. אני גם נעזרתי בקוראיי ובקוראותיי לא פעם, בעזרה של ממש, וגם בעצות טובות.

     אך לא תמיד אני מעוניין, זקוק או מסוגל לקבל עצות, ודאי שלא הייתי מוכן לזה כלל, כאשר ביקשתי למצוא לכלבה שלי מלונה ומיטה, שיקלו עליה בחוץ, ויקלו עלינו בבית.

     אבל הכי לא צפיתי את מתקפת הצדקנות.

     מסתבר, שבאווירה הציבורית השוררת בפייסבוק כיום, ברגע שאתה כותב משהו, שרק עלול להתפרש כפגיעה בבעל חיים, אתה שם את נפשך בכפך.

     אני רואה בזה צדקנות לשמה. ואני חושב שזו צדקנות מסוכנת, שמביאה להיפוכה. מפני שלו הייתי קצת יותר קצר רוח, קצת פחות אוהב חי, הייתי הולך היום למרפאה אחרת, או ל'צער בעלי חיים,' ומרדים את לונה לאלתר. כי זה מה שחשבתי לעשות ברוב ייאושי הבוקר, כתוצאה מן התגובות האלימות שקיבלתי כאן אתמול. כי ככה, אם להוציא אותה מהבית לחצר זה נורא, זו הפקרת נשמה חסרת ישע, זה מעבר על 'אל תשליכנו לעת זיקנה,' ואני, אחרי ארבע עשרה שנים של מסירות טוטאלית לכלבה הזאת, עד כדי השקעת אלפי שקלים בטיפול בה, גם כשלא היה לי כסף לדברים בסיסיים הרבה יותר, לא יכול לחמול מעט גם על עצמי ועל בניי, למול הפרשותיה בבית, – הרי שהברירה היחידה שנותרה בידיי היא הרדמתה.

     אבל תודה לאל, שהווטרינרית הצעירה שלי מקסימה, ניהלה איתי שיחה ממושכת, הרגיעה את נפשי ועודדה אותי, וגרמה לי לבשל ללונה עוף, ומרק עוף לילדיי, המתבשל כעת על הכיריים.

     בפעם הבאה שאתם ששים לתקוף מישהו על סטטוס שלו, בנוגע לבעל חיים, חשבו בבקשה פעמיים.

     ועל הפוסט הזה, באמת שאעדיף שאיש לא יגיב. קראו, הפנימו ונעבור הלאה.

     לילה טוב בינתיים.