המרדף. סיפור בלי נמשל.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (150).

     לפני שבועיים, בעודי בנסיעה בדרך להחתמה על ספריי בשבוע הספר, התקשרה אלי חברת הישוב. היא סיפרה לי שבן-זוגה הצטרך לפנות מיידית לול תרנגולות, ושאלה אם יוכלו לשכן אצלי שלוש תרנגולות. השבתי בחיוב כמובן. כששבתי הביתה עם ליל הן כבר ישנו אצלי בלול. שלוש תרנגולות לבנות, יפות-מראה. עם בוקר גם גיליתי שהן מטילות ביצים גדולות.

     בימים הראשונים להשתכנותן אצלנו היו בלול שני מחנות. שלוש התרנגולות שלי נסוגו לפינתו האחת, האורחות לפינה אחרת. בכול פעם שהבאתי ללול מזון התרנגולות שלנו התקרבו אליו מיד, האורחות היססו. בוקר אחד גם מצאתי על הארץ הרבה נוצות פזורות, עדות למאבק שהיה ביניהן.

     אבל מאז באו אלינו עברו שבועיים, וכעת הן כבר מתנהלות כלהקה משותפת. הן אצות יחד אל המזון ובורחות ממני יחד, ברגע שאני פוסע אל תוך הלול כדי ללקט את הביצים שהטילו.

     היום אחר הצהריים נכנסתי ללול כדי לתת להן ארוחת ערב. אני משתדל לעשות זאת בשעות האור, מפני שהן הולכות לישון מוקדם. בעודי בתוך הלול, בהיסח הדעת שכחתי לסגור את דלתו אחרי, ובן-רגע חמקו ממנה שתיים מן האורחות.

     ברגע שהבחנתי בהן מקפצות החוצה מיהרתי אחריהן. חלק החצר שהלול בנוי בו מוקף בגדר רשת. אז קפצתי על הראשונה, שהתחבטה ברשת, תפסתי בה בחוזקה והשבתי אותה מיד אל הלול. ואז נפניתי לאחרת. אך זו הייתה מעט צנומה וזריזה מחברתה, ומרוב לחץ הצליחה לכווץ את עצמה ולהשתחל מבעד לאחד מחורי הגדר, ולרוץ אל שטחה הגדול של החצר, שמעבר לגדר הרשת המקיפה אותו מצוי העולם הגדול, הסואן (כביש) ומסוכן (טורפים).

     מיהרתי הבייתה והזעקתי את מיכאל ודניאל שיבואו לעזור לי לתפוס אותה. דלקנו אחריה ברחבי החצר, אך זו הצליחה לעשות את התרגיל שלה שוב, השתחלה מבעד לחורי הרשת המקיפה את החדר – ונמלטה על נפשה אל העולם.

     מיהרנו מן החצר החוצה. חיפשנו אחריה לשווא בין שיחי הנוי הצומחים בערוגות הנוי שמול ביתנו. הלכתי והבאתי מן החצר מוט קלטור, וניסיתי להרים בעזרתו את שיחי הנוי, לחפשה מתחתיהם. לשווא.

     מיד הודעתי בקבוצת הווטסאפ היישובית, שברחה לנו תרנגולת אומנה, ואם מישהו רואה אותה שיודיע. רק התיישבתי לערוך את הספר שאני עורך, קיבלתי טלפון מן השכן ממול. "אילן, התרנגולת עומדת ליד מעבר החצייה."

     קפצתי החוצה, והבנים אחריי. כמעט ולכדנו אותה. אך מרוב מהירות הלחצנו אותה, והיא אצה רצה ונמלטה אל תוך הסבך של השיחים בשטח המיוער הציבורי, המצוי מעבר לחצרנו. שם, ידענו, יקשה עלינו מאד למוצאה.

     אני הרמתי חלקי שיחים במוט הקלטור. דניאל הבחין בה וקרא לי לתפוס אותה. אך מרוב שעמדה קפואה מבהלה במקומה הייתי בטוח שזוהי אבן, וגם אמרתי לו כך. ואז, בן-רגע, היא השתחלה הלאה אל מעבה השיחים ונעלמה.

     מקץ שעתיים של מרדף התקשרתי לחברת הישוב שהתרנגולות שייכות לבן-זוגה. אמרתי לה שאני לא יכול לעשות את זה לבדי, ושתשלח הנה את הבן זוג שלה. הוא הגיע, ויחד עם דניאל גם הצליח לבסוף לתופסה ולהשיבה אל הלול.

     ואז סיפר לי, שהוא מורה לחקלאות בחווה לימודית, השוכנת על קרקע ציבורית. מכיוון שמעמד החווה לא מוסדר, היא נתונה להצקות, וכעת, עם פרוס החופש הגדול, הם נתבעו לסלק משם את המון הארנבונים שהיו להם, וגם את שלוש התרנגולות. הוא הודה לי על האכסנייה, אני התנצלתי על היסח הדעת שגרם לבריחתה, וסופו של דבר שהן תישארנה כאן, כנראה, עד הראשון לספטמבר.

     אני אוהב בעלי חיים, כול חיי גידלתי כלבים וחתולים, ואני חש כלפיהם אחריות טבעית. אבל האחריות הזאת גוברת מאד כאשר מדובר בחיות אומנה, בתרנגולות של מישהו אחר. תודה לאל שתפסנו אותה, והיא לא נותרה בסבך הצפוף של השטח הציבורי בישוב, כי אז הייתה נטרפת בידי כלבי הישוב או תנים ליליים.

     זהו. הפוסט המאה וחמישים שלי בבלוג הנוכחי אינו פוסט פוליטי, גם לא פוסט הורי. הוא סיפור של אחר צהרים אחד, שביליתי במרדף אחר תרנגולת אומנה, שנמלטה לי מן הלול ברגע של הסח הדעת.

     ואת כול זה עשיתי כשאני עם עין נפוחה נורא מדלקת עיקשת, כפי הנראה תערובת של החרפת האלרגיה שלי וזיהום נוסף.

     לילה טוב.