היום, במהלך הכתיבה, הצטרכתי את ספר "רפאל המלאך." זהו ספר תפילות, בקשות ותחנונים, שחיברו ר' יהודה יודל בר' ישראל יצחק רוזנברג, המיוחס לגזע ר' יהודה החסיד. שעלה ארצה בהשפעת השבתאות בשנת 1700 ומת בירושלים. הספר הזה מכיל בתוכו גם סגולות וקמיעות, תרופות ועצות, ושימש אותי כבר כמה פעמים במהלך הכתיבה של ספריי הקודמים.
משום מה זכרתי שעטיפתו כחולה, עם אותיות זהב עליה.
עברתי על כל ספרייתי, בתחילה זו שבחדר העבודה שלי, שכולה מוקדשת לספרי עזר לפרוייקטים שאני עוסק בהם, ולא מצאתיו. בחרדה מסוימת עברתי לספרייה בסלון והתחלתי סורק אותה. ולא מצאתיו. אחרי כן עברתי למדפי הספרים בחדר הילדים ולא מצאתיו.
נטלתי סולם, והתחלתי עובר את כל ספריותיי, ספר אחר ספר. זה לא ייתכן, אמרתי לעצמי. זהו אחד הספרים החשובים ביותר בחיי הכתיבה שלי, לא ייתכן שאיבדתיו.
אבל מי יודע לאן התגלגל, שעה ששיניתי את סדרי הבית, והכנתי אותו לבוא הילדים. הרי העברתי את כל מדפי הספרים מכאן לשם, את חלקם סידר עובד זר, שאינו יודע עברית על-בורייה, ופיצל ושינה וערבב וקלקל את הסדר האלפא ביתי של מדפי העיון וביקורת הספרות שלי, ואת חלקם סידרו חבריי, וגם הם הטילו בהם, עם כל רצונם הטוב, אי סדר.
בקיצור, עמדתי על ראש הסולם, ומצאתי המון דברים. ספרי היסטוריה שאני זקוק להם כעת, כדי לקרוא על הרקע ההיסטורי של התקופה שאני עוסק בה בספרי הבא, שכתיבתו רק החלה, ספר או שניים שמתחשק לי לקרוא בשנית כעת, ועוד. אבל ספר רפאל המלאך לא נמצא.
לבי נשבר בי. אני לא מגזים. אני לא יכול בכלל להתחיל לתאר לכם איזה כאב זה הסב לי.
ניגשתי שוב לספרייה בחדר השינה שלי, למדפי הפרוייקטים, ועברתי בעיניי ספר אחר ספר. ופעם אחר פעם לא מצאתיו.
שבור לב ניגשתי לאינטרנט, חיפשתי את הספר בגוגל ומצאתיו. אם כן, אמרתי לעצמי בלבי, מחר בבוקר, בדרך לטיפת חלב, למנת החיסונים הנוספת לילדים, אעבור בחנות הספרים "סיני" באלנבי, ואנסה למוצאו שם. ואם אצלם לא אמצא אותו – פשוט לא זכרתי היכן קניתיו – אחפש אצל רובינזון, או אצל איתמר לוי. אני חייב שיהיה לי עותק זמין של הספר הזה איתי.
טרוד וטרוף דעת, לא פחות מזה, יצאתי עם הילדים והכלבה אל בית הקפה. בדרך הרגשתי ממש עומס על קודקודי ועל מצחי, שנחרש קמטים מצער. ואז הקרה לי השם סימן.
ברחוב הרצל, מיד אחרי הפנייה מלילינבלום לכיוון בית הקפה, על ספסל עץ, עמדו ארגזי ספרים. מישהו זרק שם ספרים רבים. וזה היה כמעט מול דלת הבניין שממנו אספתי ספרים לפני חודש, ולבי ניתר.
כמובן שנעצרתי.
נדהמתי ממה שמצאתי שם.
את אנציקלופדיה מאיר נתיב למנהגי ישראל, את סיפור אהבה של אריך סגל, ילקוט שירה ופרוזה בהוצאת המחלקה לחינוך של עיריית ת"א יפו, משנת תשכ"ה, בהתאם לתוכנית הלימוד, ובו כמה טקסטים בשירה עתיקה שאינני מכיר, מבחר הסיפור היפני שליקט דוד שחר, "האמנות" של הלן גרדנר, בעריכתו של בנימין תמוז, "תולדות עם ישראל 4000 שנה" של בצלאל ס.רות, ספר "איבי הנחל" של ר' ישראל בר אדסר, מחסידי ברסלב, כרך המילואים (בלבד) של מילון יהודה גור, "מיתולוגיה" של עדית המילטון, ואפילו מציאה אחת לילדים, "לסי חוזרת הביתה" בתרגומו של יגאל קמחי, בהוצאת אחיאסף, משנת 1969. הקיצור, אוצר. שאת כולו דחפתי בתאיה התחתונים של עגלת התאומים שלי.
אחר כך הצטערתי שלא לקחתי משם גם את סדרת קאסוטו לפירוש המקרא. חשבתי שיש לי אותה בבית וטעיתי. לי יש את פירוש גורדון, וכדאי שיהיה לי פירוש קאסוטו, בשביל הילדים, לשיעורי תנ"ך.
זה כבר עודד קצת את מצב רוחי, ויכולתי לשתות קפה.
אבל הצלחתי לשתות רק את חציו, כי מיכאל ודניאל, שהלבשתי אותם כמו נסיכים היום, במכנסיים קצרים ובחולצות תואמות לצבע עיניהם, הכחול המהמם הזה, שאיש אינו יודע מניין בא, התחילו לבכות.
הם לא רצו לשכב בשקט בעגלה, ולתת לי לשתות קפה. הם רצו לטייל. להתנדנד. להירדם בתנועה.
כשהגענו הביתה כבר נטפתי זיעה. התקלחתי, הכנסתי אותם למיטות, וכשבכו שוב הבנתי שעליהם לאכול. אז האכלתי אותם, דיברתי איתם, קצת שיחקנו, ואז שוב למיטות.
רק אחרי שהסאגה הזאת הסתיימה החלטתי שאני לא מוותר לעצמי, ועובר פעם אחת, רק פעם אחת נוספת, על הספרייה בחדר השינה שלי. אבל הפעם ממש בזהירות, עומד על המיטה, על קצות האצבעות, כי זה נורא גבוה, ובודק ספר ספר.
אז ככה. קודם כל מצאתי את "רזיאל המלאך," ספר קבלי, ששכחתי שיש לי. ואז, במדף לידו, עמד, כלאחר כבוד, ספר "רפאל המלאך," שזכרתי שעטיפתו כחולה עם אותיות זהב, ולא היא.
אדומה היא, אדומה כאש, ואותיותיה זהב.
נטלתי אותו לידיי ונשקתי לו שוב ושוב, בהתרגשות. בחיי, בא לי לבכות כשאני כותב ומספר לכם את זה. אבל כל כך שמחתי והתרגשתי בזה שמצאתיו שוב, וכעת הוא על שולחני, ואוכל להיעזר בו כדי לראות מה ניתן לעשות למען הגיבורה האומללה שלי, זו שחלמתי את פניה בלבד לפני שנה, ודי היה בזה כדי שתשלח אותי לחפשנה חצי עולם, מעבר לאוקינוסים, זו שאינה יכולה להרות, ואינה יודעת אפילו מדוע. עכשיו כבר אולי אביא לה מרפא.
לילה טוב.
