יומן מלחמה (211).
הדרך היחידה להתמודד עם המציאות הזאת היא לחיות בהווה. לחיות את הרגע במלואו, להשתדל עד כמה שאפשר לא לחשוב על מה שהיה או על מה שיהיה. להתמקד בכאן ובעכשיו, במלוא החושים ובמלוא ההתכוונוּת. בעבורי משמעות הדבר היא עשייה, בו-זמנית, עשירה ומרובדת.
הבוקר, כשקמתי, התקלחתי והתגלחתי כתמיד. כיוון שחדר הכביסה נמצא בהמשך חדר המקלחת כבר העמדתי מכונת כביסה. ואז, מכיוון שבחדר הכביסה מאוחסנים שקי התערובת לעופות, ויש דלת החוצה המובילה אל הלול, כבר ניגשתי אל הלול ונתתי להן אוכל ומים.
בשובי הביתה פתאום קלטתי כמה פעולות עשיתי ברבע שעה, עוד לפני שהספקתי לשתות קפה ראשון. אז הכנתי לי כוס מי לימון, עם זה אני תמיד מקדים את הקפה, ואז קפה אמריקנו במכונה. אבל מכיוון שלוקח זמן עד שהמים בתמי 4 רותחים בשביל מי לימון, ולוקח זמן עד שמכונת האספרסו מסיימת את פעולתה, ועל השיש במטבח עמדה צנצנת מחמצת שכבר עלתה על גדותיה, ואם לא אכין אתה מיד בצק היא תוריד מנפחה ומכוחה – הכנתי גם בצק ללחם.
רק אחרי כן יצאתי החוצה עם קפה ומי לימון כדי לכתוב דפי בוקר. ואז גם הבנתי את כל מה שכתבתי כאן. אחרי כן עשיתי אימון אירובי של חצי שעה על ההליכון, במהלכו התעדכנתי בחדשות בכלל ובחדשות המחאה בפרט, הכנתי ואכלתי ארוחת בוקר, וכשמיכאל קם הכנתי תה גם בשבילו. אז אמרתי לו שאני יוצא לזרוק זבל ולהסתובב בתובל בחיפוש אחר אדמה לגינה. שאם תהיה התראה ייכנס מיד לממ"ד, שאחיו עוד ישן בו.
הכנסתי למכונית מעדר ושני שקים ושק זבל ויצאתי לפינת הזבל. זרקתי את הזבל ואז ניגשתי אל פינת מחזור הקרטון. מיד מצאתי שם גליל קרטון גלי, מאיזו אריזה, שיתאים לי לריפוד הערוגה.
נכנסתי למכונית ונסעתי בה במעלה שביל העפר. ידעתי בדיוק מה אני מחפש. תלוליות של חולד. ואמנם, כאלה מיד נמצאו לי, בשדה קוצים לפני חורש שאנחנו אוהבים לבלות בו מעת לעת.
הודיתי בליבי לחולד על עבודתו, נטלתי לידי את המעדר וגרפתי אדמת חמרה תחוחה וטובה עד כדי שני שקים כבדים. הסעתי אותה הביתה. ריפדתי את הערוגה בקרטון ואז שפכתי עליו את החמרה. מיד ראיתי שאני זקוק לעוד הרבה מילוי. ואז נזכרתי בערמות הקומפוסט מאחורי הרפת.
מאחורי הרפת הגדולה של תובל ישנו שטח ציבורי גדול, אליו מפנים מדי שבוע את הגזם, שהתושבים מניחים בפינות מיוחדות לשם כך. הרפתנים גם מוציאים לשם, מעת לעת, את הפרשות העגלים. הערמות האלה עומדות שם שנים, והופכות לקומפוסט מצוין. אז נסעתי לשם, מילאתי שק אחד בקומפוסט שעיקרו גזרי עצים וענפים ושק נוסף של קומפוסט כבוש כבר, שבתי הביתה ושפכתי גם אותם אל תוך הערוגה. בליבי התברכתי במעשיי. הנה, אני כבר חי חיים של קיימות. את הזבל האורגני של הבית אני מפנה לקומפוסטר החדש שקיבלתי מהמועצה והצבתי בשטח מאחורי הבית, אבל שם הקומפוסט עוד לא בשל. אז אני יוצר ערוגה חדשה של ירק מפרש המטילות (שמקבלות בתורן כל ירק ופרי נותרים מן המטבח שלנו ושל השכנים), ומערבב בו אדמת חמרה טובה שחפר החולד, יחד עם עוד קומפוסט מן הגזם של היישוב ומן הרפת.
אחרי שסיימתי את מילוי הערוגה סיקלתי בה אבנים, יישרתי את חומר המילוי במגרפה ושפכתי על הכל דליי מים, כדי שהעסק יתחיל לעבוד, ויהיה מוכן למשלוח שאקבל בעוד ארבעה ימים – מגש שלם ויפה של סְטַרְטרים (שתילי ירקות לשתילה) ועוד זרעים.
העבודה הזאת ארכה כשעתיים. היא חייבה אותי במקלחת נוספת. במהלכה הקשבתי דרך הטלפון לתוכניתם המשולשת והמוצלחת של ספי, יניר ורינו בגלי צה"ל, והייתי דרוך לכל מקרה של קבלת התראה. תודה לאל, זה לא קרה.
כך אפוא נותרתי מחובר לגמרי להווה, למתרחש, אך בו-בזמן העסקתי את עצמי במלאכת כפיים מועילה, הממחזרת חומרים מן הטבע ומחדשת בו את הגדילה ואת הצמיחה.
תודה לאל על מגורינו בתובל, ועל תבונת החקלאי שנטע בי עוד בילדותי.
ותודה לעוד מישהו, שחינך אותי לחקלאות בילדותי. המורה לחקלאות בבית הספר העממי 'גולן' ברמת השרון. המורה קַפְּנוֹדִיס.
בני המחזורים הקודמים בבית הספר קראו לו כך מפני שלימד אותם ואותנו על חיפושית קפנודיס השקד (Capnodis tenebrionis), מזיק הפוגע בעצי פרי, במיוחד בעצי שקד, אך גם במשמש, דובדבן, אפרסק ונקטרינה. לפי ויקיפדיה החיפושיות הבוגרות ניזונות מענפים וגזעים, והזחלים מתפתחים בשורשי העץ ועלולים לגרום למות העץ.
השם המעליב הזה, קפנודיס, דבק בו עוד עד כדי כך שעד היום אינני זוכר מה שמו. צביה עוז, המורה שלנו לאנגלית מכיתה ו', אתה התכתבתי הבוקר, כן כן, חושבת שקראו לו גדעון זיידמן, או זיידל'ה. הוא היה גבר כבן שישים, מקריח, לבוש בבגדי עבודה, שחלק מן השיעורים שהעביר לנו היו עיוניים, ובהם לימד אותנו הלכות הכנת השדה, זריעה ושתילה, מחזור הזריעה וטיפול במזיקים, ובשיעורים המעשיים היה מוציא אותנו החוצה לעבוד בגינת בית הספר, שם זרענו ושתלנו ירקות לרוב. והוא היה נשמה טובה, אדם טוב לב, סבלן וברוך כפיים.
אבל יום אחד, אחרי פעולה בקן הנוע"ל, שעמד בחורשת האורנים מאחורי בית הספר, עשינו קומזיץ, וגילינו שאין לנו מה לאכול בו. אז הציע און איכילוב ז"ל, מבני המחזור, שפשוט ניגש לגינת בית הספר ונקטוף ממנה.
הגינה הייתה מוקפת בגדר רשת. התגברנו עליה ללא קושי, קפצנו מעליה בחשיכה והתחלנו קוטפים מכל הבא ליד.
למחרת הגיע המורה קפנודיס לבית הספר, ראה את ההרס בגינה, וליבו נשבר.
אחרי כן ניסו מנהלת בית הספר, פנינה לבנאי, וסגניתה רחל לנדמן, לברר מי עולל כך לגינת בית הספר. אני לא זוכר אם תפסו אותנו אם לאו, והאם הענישו אותנו. אבל אני זוכר שיעור חינוך על הפגיעה בכלל.
שנים ספורות אחרי כן חל מהפך במערכת החינוך בארץ. גינות החקלאות וגם מקצוע החקלאות נעלמו מלוח השיעורים וממתחמי בתי הספר, ותחתיהם צצו מגרשי ספורט. כיום, במקום שבו עמדה גינת בית הספר, ובצדה מחסן 'בֶּטונדה,' בו אחסן קפנודיס את כלי העבודה לו ולתלמידים, שוכן מגרש ספורט. וכל אימת שאני עובר שם, בדרך אל בית ילדותי, אני נזכר בצער בגינה הגדולה והיפה הזאת.
נדמה לי שכעת, בעבודתי בגינת הירק שלי בתובל, בגליל, אני מחזיר קצת טובה ומחזיק הרבה תודה למורה קפנודיס, שאני זוכרו רק לטוב.
