תהליך היצירה

לחיות ולכתוב במנות קטנות.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (204).

     כרגע סיימתי לכתוב בפעם השלישית אחר הצהריים. בכל פעם נעמדתי מול מעמד הכתיבה, שמכונת הכתיבה יושבת עליו, וכתבתי שני עמודים. ואחרי כן עזבתי אותו לדברים אחרים. יצאתי עם מיכאל לטייל בישוב לעת ערב, בדרך נפגשנו עם דניאל ושבנו הביתה, ואז הגיעו הנה ילדים שהזמינו את הבנים לשחק אתם כדורגל במגרש הספורט בישוב. דניאל יצא עם שניים, מיכאל הזמין עוד ארבעה לקפוץ בטרמפולינה ואז לעלות אתו לחדרו לשחק בפורטנייט יחד. ואני ניצלתי את ההזדמנות, את מרווח הזמן הקטן שנפתח לי, נעמדתי אל מעמד הכתיבה וכתבתי שוב. וכעת גם פוסט.

     אני אוהב לכתוב במנות קטנות. זה גם הולם את קצב המחשבה והדמיון וחילוף החומרים שלי. הריכוז שלי עז לעשר-חמש עשרה דקות, אחרי כן הוא מכביד עלי מדי, כשמדובר בכתיבה ולא בשכתוב. וגם סבלנותי פוקעת. אני צריך לזוז ממקום למקום.

     נדמה לי שזה קשור להיותי קודם כול משורר. בנעוריי כתבתי הכול מכול. אך ככול שגדלתי אל תוך השירה, הפסקי הזמן לכתיבה נהיו תמציתיים וקצרים יותר ויותר. רק לעתים רחוקות חיברתי אותם יחד, על פני ימים ושבועות, כדי לכתוב מחזור שירים או יצירה שירית גדולה, כמו הקדושתא, מחזור הסונטים שלי ועוד.

     נטייתי ליצירה בפרקי זמן קצרים הוציאה ממני, בעשרים השנים האחרונות, גם עשרות רבות של סיפורים קצרים. חלקם סיפורי חלום, כלומר סיפורים שנכתבו מתוך חלומות שחלמתי, ולעתים קרובות אני זוכר אותם בפרוטרוט, חלקם סיפורי הזדמנות, על בסיס דמות, אובייקט או מצב שראיתי בעולם, חלקם סיפורים שנוצרו תוך כדי הוראת כתיבה, בסדנאות שאני מקיים. כן. אני מאד אוהב לכתוב יחד עם תלמידיי ותלמידותיי, וגם משתף אותםן בפירות כתיבתי בו-ברגע. יש בזה משהו מאוד משחרר, מפחית מהילת המורה ומדגיש את היותנו כולנו כותבים, הנתונים יחד בכתיבת גרסה ראשונה, מעומעמת, של איזה דבר.

     בשנה החולפת ערכתי שני קבצי סיפורים שלי. הם זכו במענק מטעם הקרן לעידוד היצירה של אקו"ם. השבוע גם ייחתם חוזה הוצאה לאור ביני לבין הוצאת כנרת זמורה, שתוציא לאור לפחות קובץ אחד ראשון של סיפורים קצרים משלי, בעריכת נעה מנהיים. כך, אפוא, עד שיראה אור הרומן הבא שלי, שאני עובד עליו מדי יום, יראו אור שני ספרים חדשים אחרים משלי – ספר הילדים, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל," שממש ברגעים אלה ענת אקסלרוד מציירת אותו, וספר סיפורים ראשון משלי.

     זה משמח אותי מאד.

     לפני שנתיים החלטתי לכרסם בארכיון שלי. משמע, להעביר למכון 'גנזים' של אגודת הסופרים, השוכן כיום בספריית 'שער ציון בית אריאלה', את כול הטיוטות של הספרים שראו אור, להותיר בחדר העבודה שלי רק את מה שעוד לא מימשתי, עוד לא סיימתי לעבוד עליו, ואז – להקדיש את מרב עתותיי וכוחי בפיתוח היצירה, בקידומה ובפרסומה ברבים. כי התפקיד שלי הוא לכתוב ולשלוח אותה אל העולם, לא לבקר או לצנזר את עצמי. זאת, שיעשו אחרים.

     בו-בזמן אני גם כותב מדי יום חומר חדש לרומן הבא שלי. אחרי מה שהיה נדמה לי כחודשיים של הפסקת כתיבה, בשל החופש הגדול, חזרתי לכתוב במלוא המרץ. אני כותב על דברים שמכניסים אותי לתהליך עמוק של בירור פנימי. זה לא קל. זה מטלטל את יסודות חיי וזהותי. אבל זה הכרחי לי, מפני שכמו שאני מסביר לתלמידיי ותלמידותיי – אנחנו לא כותבים סתם. אנחנו כותבים כי אנחנו רוצים לגדול, להתפתח, לצמוח בתוך ומתוך עצמנו. זה תהליך שמחייב השלת אמונות קודמות ותפיסות קודמות שלנו את עצמנו ואת העולם. וזה מקביל לחלוטין לתהליך שעובר הפרוטגוניסט בדרכו, בטרנספורמציה שלו. ולכן גם חשוב להעביר כול הזמן חומרים מכאן לשם, ממני אליו, מעולמי אל עולמו. זה מה שהופך את היצירה לאותנטית מבחינה רגשית, ואת תהליך היצירה לעשיר ועמוק ולעתים מייסר כול כך.

     גם את החומר לרומן אני כותב במנות קטנות. זאת, הן מפני שזה הקצב הפנימי שלי, הן מפני שחילופי העונות, השינויים התכופים במזג האוויר, המתקפה החושית שאני חווה בגופי הפיסי מכול משב רוח, היפחתות הטמפרטורה, זריחת השמש ושקיעתה, גלי הריח של עשב ושיח, גלי הריח של זבל פרות מן הרפתות ושל אדמה מתעוררת, כול אלה מתקיפים את גופי, גורמים לי לדיכאון פיסי, לא רגשי, שהוא מעין מתג ה'מכבה' את הגוף הפיסי שלי, מרוב אלרגנים באוויר, וגורם לי לתשישות, להתכנסות בביתי ובחדרי, כדי לצמצם עד כמה שאפשר את המגע הפיסי שלי עם הממשות.

     ההתרחשות העזה הזאת מביאה אף היא לקצב יצירה אחר. קצר. קצוב. ועם זאת מציף, עמוק. נוגע בנבכי הנפש. וכזה יהיה גם הרומן הבא שלי. לא קל, לא פשוט, מטלטל ודרמטי, כמו שסיפור הגיבור שלו דורש ומכתיב, ולא פחות מכך – כמו נסיבות כתיבתו.

     כתבתי מקודם, שבמהלך הקיץ כתבתי מעט. או זה, לפחות מה שחשבתי. ובכן, גיליתי אחרת. בימים האחרונים ביליתי בהקלדת כול מה שכתבתי על מכונת הכתיבה שלי ושכתבתי בעט – אל המחשב. רק אז גיליתי, שבמהלך יולי אוגוסט כתבתי עשרות רבות של עמודים. מה שנדמה היה לי כעצירת כתיבה היה סובייקטיבי לחלוטין. כתבתי לא מעט גם במהלך החופש הגדול. רק מבלי משים. ברצועות זמן דקות בין עיסוק אחד למשנהו עם ילדיי.

     כאשר אני מתבונן בעצמי, כמו ברגעים האלה, אני מבין שבגיל שישים ושתיים הגעתי למצב הכי קרוב שבו אני יכול לומר, שאני חי את חיי כיוצר, כאדם כותב. קשוב מאד לעצמי, לגופי ולנפשי, לא נותן לזה למנוע ממני טיפול בילדיי ובשגרת החיים פה, אבל מנתב אותי לכתיבה, ולפרנסה מעריכת כתבי יד של אחרים ומהוראת כתיבה וחיים יוצרים לאחרים. וזה משמח אותי מאד.

     הסדנה הבאה שלי תיפתח בזום, ביום ראשון ה-23 לאוקטובר 2022, בשעה 20.00, מיד אחרי החגים. זה הזמן להירשם אליה. אפשר לעשות זאת בהודעת מייל אלי, ל ilan@isheinfeld.com, או בהודעת ווטסאפ ל- 0522300098.

     אתםן כמובן מוזמניםות לשתף את הפוסט הזה. נדמה לי שכתבתי בו דברים שלא כתבתי מעולם על הכתיבה. וזה חשוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.