לקנות שנת צהריים

הדבר הראשון שכל חבריי הקרובים יודעים עלי הוא, שאני ישן בצהריים. תמיד, בכל מצב, בכל שלב בחיים. בצבא, באוניברסיטה, בארץ, בחו"ל. בצבא הרגלתי את כולם, שלא מפריעים לי במנוחת הצהריים, באוניברסיטה ישנתי בחדר הסמינרים בבניין רוזנברג, לעתים מול עיני המרצה, במהלך האירוויזיון שנערך בארץ, ושטיפלתי ביחסי הציבור שלו, ביום האירוויזיון, התקפלתי לבית המלון והלכתי לישון צהריים, וכל טיול שלי בחו"ל מתוכנן כך, שתמיד, באמצע היום, אלך לישון.

שנת הצהריים מבדילה לי בין קודש לחול, בין פרנסה ליצירה, בין יום לבין ערב. היא מרגיעה אותי, מנקה לי את התודעה ומציפה מן התת מודע חלומות מרתקים. שנת הצהריים מגדירה אותי כאדם. כשאני ישן שעה וחצי בצהריים, אני יכול אחרי כן לעבוד כמו שלושה בני אדם, להיות מרוכז, חרבותי וחביב. כשאני לא ישן בצהריים, אני נראה ומרגיש כמו כלבה.

כל זה בא לומר, שהיום קניתי לי שנת צהריים.

הבוקר שלי התחיל בחמש וחצי. לפני כן ישנתי ארבע שעות. דניאל התעורר באחת בלילה אמש כדי לאכול, ואז שניהם קמו בחמש וחצי הבוקר.

בשש וחצי כבר הייתי אחרי האכלה, החתלה ואינהלציה למיכאל, ואז הבנתי שהיום החל, בלי ספק. וזה יום חמישי. יום הניקיונות. אז החזרתי אותם למיטות, וניקיתי את הבית לשבת. אתם יודעים, להרים כול למעלה, לטאטא, לעשות חרסינות, ספונג'ה, לייבש, לסדר את הכול מחדש.

בשמונה הכל כבר היה מסודר ויבש ויכולתי לרוץ איתם למעון, אבל החלטתי להתנהג יפה עם עצמי. קניתי לחם טרי, הכנתי עין הפוכה משתי ביצים, וישבתי לאכול עם עיתון. שגם זה נהיה נדיר, כי בימים האחרונים לא היה לי זמן אפילו לקרוא את עיתוני הבוקר/ערב.

בתשע הורדתי אותם במעון, חזרתי הביתה, קפצתי לדואר ולמכון הכושר, ואז נסעתי לספריית האוניברסיטה, כדי לעשות תחקיר על כמה נושאים, שחסר לי מידע עליהם לספרי הבא. נסעתי עם המכונית, כי חשבתי מראש על כך, שאולי אסחף, כדרכי, בתחקיר, וכבר אגיע לשעה שבה עלי לאסוף אותם מן המעון.

בשעה שלוש כבר נערמה ערימה של 30-40 ספרים למולי. והגעתי רק לכמחצית מן המקורות שסימנתי לי, מספרים ומאמרים בנושאי שאני מחפש. הבנתי שאין סיכוי שאספיק לעבור על הכול ולצלם לי חומרים. אז השארתי אותם בספרייה עם פתק שמירה, וצילמתי לי רק ספרון קטן נדיר אחד, של מחבר יהודי מן הרנסנס, שכל כך שמחתי שמצאתי אותו. הקריאה בו, אמרתי לעצמי, תפצה אותי על זה, שאינני יכול לצאת כבר היום מן הספרייה עם כל מה שאספתי.

עברתי דרך הקפיטריה בגילמן כדי לאכול. אבל להוותי גיליתי, שהפכו שם את המזנון לחלבי. אז היו שם רק דג ברוטב לבן עכור ומיני לזניות. אני לא יודע מי המשוגע שהחליט להוריד את מנות הבשר מהקפיטריה של גילמן, אבל אותי זה ממש הגעיל. אז קניתי לי כריך של גבינת שמנת ואמריקנו, ונכנסתי למכונית.

כשהגעתי למעון, הסייעת בדיוק החזיקה בידיה את דניאל והאכילה אותו מבקבוק. השעה הייתה רבע לארבע. בחישוב מהיר החלטתי להאכיל גם את מיכאל, כדי לחסוך לעצמי את הההאכלה של אחר הצהריים בבית, ולהרוויח את שנת הצהריים, שכבר כל כך כמהתי לה.

האמת, בקושי עמדתי על הרגליים.

אז התיישבתי על שולחן הילדים העשוי מעץ, כי לשבת על הרצפה ממש לא היה לי כוח, והאכלתי את מיכאל.

ואחרי כן נסעתי איתם הביתה.

כשהגענו, שמתי אותם במיטות, מתוך תקווה ואמונה שיירדמו, כי הגננת אמרה שדניאל ישן מעט מאוד הבוקר.

אבל מיכאל החל לבכות, ובכה, ובכה, וגם כשאמרתי לו בתקיפות שיחדל, הוא הפסיק לרגע, ואז חידש את בכיו.

ניסיתי להתעלם מן הבכי, לכסות את ראשי בשמיכה. אבל אני לא יכול לישון בחדר השני כשהילד שלי בוכה.

כך מצאתי את עצמי מקץ שעה, בחמש וחצי, עומד, הרוס מעייפות, על דלתה של אילנה.

"הצילו, אילנה, אני ער על הרגליים מרבע לשש בבוקר, והם לא נותנים לי לישון," אמרתי לה.

"אני תיכף נכנסת," היא חייכה.

גם אחרי שכבר הייתה כאן, קפצתי פעמיים מן המיטה, פעם אחת כדי לומר לה שתיתן למיכאל מים, אולי לא שתה מספיק בגן, ופעם שניה כדי להכין לו מנה מהסירופ ההומואופטי נגד כאבי שיניים, וגם לעשות לו את האינהלציה של אחר הצהריים, אולי תקל עליו.

בסוף, אחרי התעקשות מרה עם עצמי, שכללה מדיטציה בתוך המיטה, נרדמתי לשעה.

קמתי, התקלחתי וחזרתי להיות בן אדם.

יצאתי לחצר, דפקתי על הדלת של אילנה, ושילמתי לה על הזמן שלה במזומן.

לא בכול יום אני קונה שנת צהריים, אבל היום זה היה ממש הכרח.