פרסים ספרותיים

מבול של פרסים!

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (78).

     פרס זה דבר נעים. במצבן של המערכת הספרותית ותעשיית המו"לות כעת, במקום שהביקורת חסרה בו, ועדות הפרסים מתפקדות, במידה רבה, כמוסד המעניק ליוצר וליצירה תו איכות. בעבור אדם כמוני, שאמנם זכה בעבר פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים, פעמיים בפרס קוגל, לשירה ואז לסיפורת, ובפרסים נוספים, פרס ברנר הוא כרטיס הכניסה למועדון ספרות יוקרתי. וזה באמת משמח, וגם מטלטל. קיבלתי אלפי ברכות, זרי פרחים, שיחות טלפון. הוצפתי בזה. לא ידעתי שיש כל כך הרבה א.נשים המכירים את יצירתי ומוקירים אותה. כול חיי, מדי יום, אני יושב וכותב ומשכתב, מקליד ומגיה, קורא חומרי תחקיר ומדמיין סצנות, כותב שירים ומנקדם. זו אמנותי, זו עבודתי וזו תכלית חיי. ולו הייתי יכול לעסוק רק בזה, למשך מאתיים וארבעים השנים הקרובות, בצלילות דעת, בריכוז, בבהירות ובכוונה, הייתי שמח.

     אבל רוב הימים עוברים עלי באי-ידיעה, האם מה שאני כותב הוא טוב ואהוב בעיניי אחרים. אין לי מושג איך יצירה שלי נקראת בעיניים אחרות, ואין לי יכולת להעריך אותה בזמן כתיבתה, וגם לא בשלב גימורה. כול שאני יודע הוא שסיימתי שיר, או סיפור, או ספר. שעשיתי את המיטב שיכולתי לעשות בעבורם ברגע נתון, וכעת עלי לשחררם מידיי, לתת להם לחולל את מחולם עם הקוראים והקוראות.

     אי-הידיעה הזאת היא עמוקה ולא אחת מייסרת. כאשר הגשתי את 'הנזיר היהודי' לעורכת שלי, נועה מנהיים, לא היה לי מושג מה תחשוב עליו, מה לדעתה ראוי לשכתוב ולפיתוח והאם בכלל תרצה בספר הזה ואם לאו. ידעתי רק דבר אחד. אני עשיתי כול מה שביכולתי היה לעשות למען הספר הזה עד שמסרתי אותו לידיה. וכעת זה בינו לבינה בלבד.

     קבענו פגישה בבית קפה מול כיכר "הבימה." כול הדרך מן הגליל לתל אביב הייתי נרגש ומתוח. וככול שקרבתי אל המקום, ירדתי בחניון ואז עליתי ממנו וחציתי את רחוב תרס"ט אל בית הקפה, שנועה חיכתה לי בו, הלם לבי בפראות.

     התחבקנו, התיישבנו, ונועה האהובה החלה לשאול אותי איך הייתה הנסיעה לכאן ומה שלום הילדים וכדומה. גמגמתי משהו, ואז הבטתי בה ואמרתי, "נועה, בואי ניגש ישר לעניין, כי אני מת מפחד. אני חייב לדעת אם את רוצה בספר הזה או לא."

     נועה הביטה בי נדהמת.

     "תגיד, אתה באמת לא יודע מה ערכך, מה ייחודך?" שאלה אלי, מחייכת.

     "לא," גמגמתי במבוכה.

     "ודאי שאני רוצה את הספר הזה," אמרה, "אבל יש לי כמה שאלות לגביו, ועוד יש עליו עבודה. למשל, מה קרה לאח של פרנציסקוס, לדיאגוסיטו? אתה מספר שנכלא יחד עם אביו, שפרנציסקוס ואמו ואחיותיו באו לבית הכלא בלימא ביום שחרורם ממנו, ואז דיאגוסיטו נעלם. מה קרה לו?"

     "אין לי מושג מה קרה לו," השבתי לה, "וזה גם לא מעניין אותי. הלך. נעלם."

     "אני חושבת שאתה צריך לבדוק את זה," אמרה נועה. "אי אפשר להשאיר את זה לקורא."

     ואז הציעה עוד משהו, שהיה מהפכני מבחינתי. היא הציעה לפתוח את הספר במפגש הראשון בין פרנציסקוס לבין דון מניוזקה, אב בית הדין בלימא. וכך להפוך את כול הסיפור של הוריו של פרנציסקוס ומשפחתו, עד למועד הפגישה הזאת, לחלק מעדותו של פרנציסקוס בבית הדין.

     העצה הזאת שינתה כליל את מבנה הספר. מרומן כרונולוגי עם אקספוזיציה באורך הגלות הוא הפך לרומן קצבי, דרמטי, מותח, הבנוי במתכונת שחרזדית. לזכותי ייאמר שקלטתי זאת מיד, וקפצתי ממקומי מרוב התרגשות. "אה, פרנציסקוס שחרזדה!" קראתי.

     ונועה אמרה "בדיוק."

     בסיום הפגישה חציתי את הכביש מבית הקפה לחניון, מהרהר במה שאירע לאחיו של פרנציסקוס. לפתע נזכרתי בשורות שנותרו באחת מטיוטות הספר, שבהן פרנציסקוס אומר לסוהר שלו, שהוא דומה לאחיו, והסוהר עונה לו, "לא אחיך אני" ודוחה אותו מעליו בשאט נפש, מחסל כול אפשרות שלהם להידברות.

     ופתאום זה היכה בי.

     השורות הללו, שנכתבו מתוך אינטואיציה גמורה, לא היו מקריות, אקראיות. הסוהר הזה הוא באמת אחיו. דיאגוסיטו חזר לבית הכלא ומונה לסוהר ולתליין של אחיו.

     כול זה קרה לי, אני מזכיר לכם, בירידה במעלית של חניון "הבימה" אל המכונית.

     בדרך חזרה מתל אביב צפונה כבר התרקם בי קו העלילה של דיאגוסיטו. וכשהגעתי הביתה לתובל היה עלי רק לכותבו.

     הספר שאתםן אוחזיםות בידיכםן, הספר שזכה כעת בפרס ברנר, הוא פרי העבודה המשותפת שלי ושל נועה. כך גם קודמו. כאשר נפגשתי עם נועה בנוגע ל"אשת הפיראט היהודי", שמו של הספר היה בכלל "שודד הים היהודי." נפגשנו באותו בית קפה. נועה שאלה אותי אז, "תגיד, לאן נעלמה מאליקה, אשתו של שמואל, למה אני לא שומעת אותה?"

     "שלא תעזי אפילו להתחיל עם זה," קפצתי ממקומי כנשוך נחש.

     "למה?" הופתעה נועה.

     "כי היא משגעת אותי מאז תחילת הכתיבה. הרי הכתיבה של הספר התחילה בחלום שחלמתי עליה, ואז כתבתי דווקא על בעלה, וכול שנות הכתיבה היא הופיעה לי בחלומות ובהקיץ, פגועה וכועסת, והתלוננה מדוע אני כותב על בעלה ולא עליה, מדוע אני נותן לבעלה ללסטם אותה מסיפורה."

     "אז לך הביתה וכתוב אותה," חייכה אלי נועה.

     "השתגעת!? מאליקה היא האנימה שלי! אני לא נוגע בה!" זעקתי.

     אבל הלכתי הביתה, וכתבתי את מאליקה, ולאט לאט התברר לי, ששמואל פלאג'י הוא גבר חלש, הפכפך, לא צפוי. שאת עלילת חייהם כתבה אשתו, מאליקה, ולא הוא. שקצת כמו בדומה לכול אישה יהודייה טובה מפולניה, היא העומדת מאחורי ההחלטות הכי גורליות בחיי בעלה.

     כשאני כותב ספר אין לי מושג מה ועל מה אני כותב. כן, מכיוון שכול הספרים האחרונים שלי הם רומנים היסטוריים, יש לי מתווה עלילה היסטורי ויש לי ביוגרפיה כרונולוגית של הדמות. אבל זה עוד אינו הופך חומר היסטורי לסיפור. עלי לבנות עולם רגשי שלם, ובתוכו ומתוכו דמויות וסצנות, כדי לנסות להסביר לעצמי ולכםן את עולמן הפנימי של הדמויות ומתוכו את סיפור חייהן.

     רק העבודה הזאת גם מגלה לי על מה, בעומק, נסוב הספר שאני כותב. ב"כשהמתים חזרו" היה לי עניין עם יחסי האדם והטבע, עם האופן שבו האדם פוגע בטבע, ואז גם נפגע מידיו. זהו הרומן הכי אקולוגי שלי, הנסוב, בעומקו, על איכות הסביבה ועל קיימות. צר לי שאיש עוד לא הבחין בכך.

     ב"אשת הפיראט היהודי" עסקתי בגבולות. גבולות של אדם, של מגדר ושל זוגיות. גבולות של קהילה ושל בריתות בין מדינות. וגם בנאמנות ובגידה, בין בני אדם ובין אומות. ובסוף, במידת המוכנות של יחיד ושל עם לגאולתם.

     ב"נזיר היהודי" עסקתי כמדומני ביחסי האדם והאל, האדם ודתו, ובמידת הנכונות של בני אדם להקריב את עצמם על מזבח אמונתם.

     אך לא ידעתי דבר מכול אלה כאשר נעמדתי מדי יום אל מכונת הכתיבה שלי, וכתבתי את המנה היומית. לא ידעתי את הדברים האלה אלא אחרי שסיימתי את עבודתי על הספר, ואחרי כן העברתי אותו לנועה ושבתי ועבדתי עליו. רק אז התגלה לי נושאו. רק אז יכולתי להכיר גם ביופיו.

     אז פרס ברנר יקר ללבי, ומחייב אותי מאוד. אבל לפניו זכיתי בעוד שני פרסים. האחד, כתיבתי, אהבתי אליה ומחויבותי כלפיה. השני, העורכת שלי, נועה מנהיים, שהדיאלוג בינינו כבר נמשך יותר מעשרים שנים, ורק מתוכו הספרים מגיעים לרמת הבשלות שהם ראויים לה.

     והערב נודע לי, שנעה מנהיים זכתה בפרס העריכה הספרותי לשנת 2021. זה ממלא אותי אושר, לא רק משום מקומה בחיי ובכתיבתי, אלא בשל כך, שלפני שנתיים ביקשתי ממנה רשותה להגישה לפרס הזה, והיא סירבה. אני שמח שמישהו.י עשה זאת ללא ידיעתה!

     וחוץ מזה, זכיתי בעוד פרסים.

     שני הבנים שלי, שממלאים את חיי באושר ובאהבה. כך, למשל, כאשר בבוקר אחד בתחילת השבוע תפסתי אותם שוכבים זה בצד זה על הספה בסלון, מסתכלים במשהו בסמרטפון, כך כאשר דניאל חזר מאושר ממשחק הבייסבול ועוד בילוי של שעות בבית חברו בלבון, אחרי שתפס חמש תפיסות במשחק, והנבחרת שלו ניצחה ב 0:4 את הנבחרת היריבה, כך כאשר דניאל נעמד לערוך את שולחן השבת, ומיכאל – לחתוך את תפוחי האדמה לתנור. וכך בפרס הבשלן המצטיין, שזכיתי בו אתמול מפיה של בת כיתתם.

     בחודש האחרון לימדה אותם מורתם טל על תרבויות העולם. מדי שבוע קיבלו טקסט על תרבות מסוימת, שאותו היו צריכים לקרוא שלוש פעמים ולהגישו חתום על ידי ההורים למורה. לכבוד סיום התוכנית, ביקשה המורה מן ההורים לשלוח עם הילדים ביום חמישי חפץ כלשהו המייצג תרבות מסוימת, לצורך הצגתו בכיתה – ותבשיל המאפיין תרבות מסוימת.

     בליל רביעי, אחרי סדנת הכתיבה שלי ואחרי שהילדים כבר נרדמו, הכנתי דאל עדשים. למחרת בבוקר צררתי אותו בשתי שקיות ניילון קשורות היטב, לבל יישפך, בתוך צידנית. הוספתי בה גם קעריות אכילה וכפיות.

     כשחזרו הבנים מבית הספר הכלי היה ריק ופיהם היה מלא תשבחות. הם סיפרו שחבריהם וחברותיהם השתגעו מן הדאל, וזמן קצר אחרי שובם שלחה לי מורתם הודעה, שאחת מבנות הכיתה אמרה, שמגיע לי לא רק פרס ברנר, אלא גם פרס הבשלן המצטיין.

     וזה הפרס השני שקיבלתי השבוע. והאמת, הוא יקר לי מפז.

     לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.