יחסים וזוגיות גאה

מה שאפשר בתובל, ואי אפשר בשומקום אחר.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (178).

      אתמול, ערב שישי, אחרי ארוחת הערב, יצאנו מיכאל, דניאל ואני לטיול ערב בשבילי הישוב. מיכאל ביקש לעשות טיול כבר בשעות אחר הצהריים, אבל בשעות האלה עוד חם, והיה עלי גם להשלים את ההכנות לארוחת שישי.

     יצאנו לטייל בחושך. בדרך עברנו ליד הבית של חדווה ודוידי, שאחרי המון שנים בתובל החליטו לקחת פסק זמן בקריית טבעון. הילדים תמהו על הצעד, ואני הסברתי להם, שאחרי כול כך הרבה שנים של חיים מעורבים מאד בתוך קהילה קטנה, התבגרות ילדיהם ופריחתם מן הקן, ייתכן בהחלט שהם זקוקים לשקט.

     ואז אמרו הבנים, שגם הם  ישמחו לעבור דירה. הם דיברו על כך שאין להם חברים בתובל. מיכאל אמר שישמח לעבור ללבון, כי שם יש לו הרבה חברים מבית הספר. דניאל שאל האם נוכל לעבור לעיר. השבתי להם, שלעת עתה אנחנו כאן. אבל נתבונן בדברים ככל שיגדלו ויראו מה טוב להם. לא אמרתי להם דבר וחצי דבר על יחסי המורכב אל העיר. געגועיי אליה בצד ההבנה שהיא כנראה שוב אינה מקומי, אלא כאן, בתובל.

     רגע אחרי כן התחלנו שומעים קולות שירה ונגינה עולים ממקום כלשהו בישוב. כיוונו את צעדינו לשם. הקולות באו מכיוון בית הכנסת החדש שנחנך כאן רק לפני שנה, וכפי שאתם מתארים לעצמכם הוא מיוחד. מקום של חברותא, של לימוד משותף ברוח חילונית לגמרי, ושל קבלת שבת וחגי ישראל ומועדיו.

     התקרבנו לבית הכנסת ואז ראינו, שברחבה ישנם זמר ונגן, וכמה חברים וחברות מתובל ישובים על כיסאות מסביבם, ובצד שולחנות כיבוד, ואחרי הרחבה – קומזיץ! קומזיץ ומסביבו מחצלות, ועליהם יושבים חברים וחברות מתובל, וגם ילדים.

     מעל הכול עמד ירח מלא, והשילוב בין האש המפזזת בגזרי העץ, העצים המקיפים אותנו מסביב, הירח המלא – וחברת השכנים המלווה בשירה ובנגינה – היה קסום ביותר.

     לקח לי זמן להבין מה פשרו של הקומזיץ הזה. צביקה הוא שהזכיר לי, שזהו ערב טו' באב, חג האהבה. וזה קצת צבט לי בלב, לשבת ככה, על כיסא, מסביב למדורה, עם החברים והחברות, לשיר, לראות את הילדים רוקדים ונהנים, ולחשוב עד כמה הייתי מאושר פי אלף לו היה יושב לידי ברגעים האלה בן זוג אוהב ואהוב.

     בישוב שלנו ישנם סוגי משפחות וסוגי בני אדם מגוונים, בכל הסדרי החיים. יחד ולחוד, נשואים וגרושים ורווקים ורווקות. אני לא לבד כאן. יש כאן אפילו עוד גייז. אבל אני בודד כאן. הן מפני שבודדתי את עצמי מפני זולתי, כי הבידוד הזה הוא מה שאני זקוק לו כדי ליצור, הן מפני שמרגע שהשתקעתי בהולדת בניי ובגידולם אספתי אלי את כוחות אהבתי כדי לתתם להם.

     כעת, שהבנים גדלו, אני מבלה שוב בגישוש באתרי ההיכרויות, שהם כיום כמעט המקום היחיד להכיר בו בני אדם. אבל אני ניגש אל אתרים אלה מתוך זהירות רבה ומדבר עם אנשים בהם עם הרבה מאד חשדנות. הצורך לשמור על בריאות הילדים ורווחתם, מכול בחינה, עומד בפניי כל אימת שאני בכלל מדבר עם מישהו. הקושי להיפגש, בשעה שאני מבודד את עצמי על ההר, השעות המעטות שבהן הילדים בבית הספר ואני בכלל יכול לארח כאן מישהו, ההתפרצות של מחלת אבעבועות הקוף, כול אלה עומדים ביני לבין הזולת.

     מעבר לכך אני כבר בן שישים ושתיים, רחוק מלהיות חתיך עם קוביות, מורגל מאד לחיות בגפי עם בניי, ולצמצם את אהבתי אליהם, וגם הליבידו, בואו נאמר, לא מה שהיה בגיל עשרים ושלושים וארבעים. במצב הזה, לא פשוט לי לפתוח את עצמי מחדש לאפשרות של אינטימיות עם הזולת, על אחת כמה וכמה כאשר רוב מי שאני מדבר אתם או פונים אלי הם בחורים בארון, בלי תמונה, מרוב פחד, כאלה המחפשים עונג רגעי, וכלל אינם מבינים עד כמה קשה עד בלתי אפשרי לי להיפגש עמם.

     אבל המחשבות האלה היו מרוכזות בצביטת לב אחת. והיא עברה כאשר שוחחתי קצת עם צביקה, שסיפר לי מאגדות החורבן שעסק בהן בט' באב. צביקה הוא לא רק שכן וחבר, הוא גם איש חינוך ותיק ופעיל חברתי ומספר סיפורים מטבעו. הלוואי ויום אחד גם ישב לכתוב את סיפוריו בספר.

     בשלב מסוים הרגשתי שקר לי ומספיק לי. שאני רוצה הביתה. אז קראתי לילדים ואמרתי להם שאני הולך הביתה, הם יכולים להישאר בקומזיץ, רק שיחזרו הביתה בשעה סבירה, כדי שנוכל לרדת בבוקר לחוף הים.

     וכך היה. הם חזרו הביתה אחרי אחת עשרה בלילה, שמחים אחרי שאכלו תפוחי אדמה שצלו בעצמם באש, מסריחים מריחה.

     "נהניתם?" שאלתי אותם. הם הנהנו ואמרו שכן. "אז עכשיו תחשבו, איפה בכלל יכולנו ללכת ככה, בערב שישי, בשבילים, לשמוע מוסיקה מרחוק, לגשת אליה, לגלות קומזיץ של הישוב, ואיפה יכולתי להשאיר אתכם לבדכם בשעה מאוחרת, בידיעה שאתם שמחים ומוגנים?" שאלתי אותם. "עכשיו אתם מבינים כמה טוב שאנחנו גרים בתובל?"

     ועם זה הלכנו כולנו לישון.

     מצ"ב תמונה שאופיר שכננו צילם. הוא היה האחראי על הקומזיץ, ושלח לי מאוחר בלילה שתי תמונות של הבנים על יד האש.

     שיהיה לכולכםן שבוע טוב.

     נ.ב.

     תודה לכול התומכים והתומכות בקמפיין למימון ספר-הילדים החדש שלנו, "הסיפור של מיכאל ושל דניאל." עשיתםן את הלא-ייאמן, ובן-לילה, בין שישי לשבת, חצינו את רף חמישים האחוז של סכום היעד. הגענו ל 21,325 שקלים. אך נותרו עוד 28 ימים בלבד עד לסיום הקמפיין, ועלינו לאסוף עוד פעמיים את הסכום הזה כדי שאוכל להפיק את ספר הילדים בכמות עותקים מספקת לתומכים ולתומכות וגם לגני ילדים ובתי ספר ברחבי הארץ. זה פרויקט חברתי חשוב מאד, שנועד ליצור אווירה חמה, מקבלת ושוויונית לילדי הפונדקאות בישראל, ולתת בידם כלי לספר את סיפורם. לא כול ילד וילדה גרים בתובל. זו הפריבילגיה שלנו. ולכן חשוב שיהיה בידיהם ובידי הצוותים החינוכיים ספר ילדים כזה, על הפונדקאות. אנא היכנסו והצטרפו למעגל התמיכה. תודה רבה, ושבוע טוב. https://headstart.co.il/project/69085.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.