Uncategorized

סיבולת. או: לדחוף עוד קצת קדימה.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (195).

     הערב, כשהסתיימה התוכנית (היומית כעת) 'הכוכב הבא,' סגרתי את הטלוויזיה והרגשתי שהמוח שלי נהיה כבצק. גם ידעתי מדוע. הפסקת הפרסומות האחרונה בכול פרק בתוכנית היא הארוכה ביותר. בניגוד להפסקות הפרסומת הקודמות גם אין מציינים את אורכה על המסך, מפני שערוץ 12 מעוניין לסחוט עד הסוף את המתח שמעוררת התוכנית עצמה בצופים, המצפים בקוצר-רוח לראות מי יודח ומי יעבור למחר, בזירת הגלדיאטורים המוסיקלית שלהם, ולהכניס כמה שיותר פרסומות במרווח הזה.

     כך יוצא, שהצופים נותרים על כורסאותיהם, מחכים בעצבנות עד שתסיים סאגת הפרסומות, והם יוכלו, סוף סוף, לגלות מי הפך לטרף, ומי עבר לשלב הבא.

     סיימתי את הצפייה בתוכנית בסחרחורת, במותשות, בעייפות גמורה. ניגשתי לחדר העבודה שלי והבטתי בכורסת הקריאה. זמן רב לא ישבתי עליה לקרוא, מפני שאינני יכול לעשן שם, אלא בחוץ. אבל אני מתגעגע אליה מאד. אקח ספר ומשקפי קריאה, אמרתי לעצמי, ואשב קצת לקרוא בה, עד שאתעייף ואלך לישון.

     אבל אז בקע בי קול אחר. לא, אמר בי הקול הזה, עזוב את הכורסה. גש קודם אל מעמד הכתיבה. הכנס דף למכונת הכתיבה והתחל לכתוב.

     אבל אני מותש, אמרתי לעצמי. וגם אין לי על מה לכתוב. וכול מה שאני רוצה זה לנוח, קצת שקט.

     גש אל מכונת הכתיבה, תבע ממני הקול האחר הזה. סחט עוד קצת את עצמך. לא יקרה לך כלום.

     וזה מה שעשיתי. ניגשתי אל מכונת הכתיבה, השחלתי לתוכה דף והתחלתי כותב, קודם כול את כול מה שכתבתי לעיל כאן. אבל אז קרה לפתע מה שקורה לי בדרך כלל בכתיבה אוטומטית כזאת. השורות עברו ממנו אליו. ממני אל הגיבור שלי. ואל עולמו. ואל ידיעתו ופחדיו.

     ומקץ עשרים דקות מצאתי את עצמי עם שלושה עמודים מודפסים, שלא ידעתי שאכתבם כלל. והם כבר משלימים את הכתיבה היומית שלי לשישה עמודים, כי שלושה כאלה כתבתי גם לפני הצהריים, לפני תחילת עבודתי כעורך, כמורה וכהורה.

     וזה מה שרציתי לומר לכםן כאן. שזה אפשרי. שאפשר מדי יום לסחוט עוד קצת את הגוף ואת הנפש. שזה לא הורג, זה מחשל. וזה גם מוציא מאתנו על פי רוב דברים שלא היינו מעלים על הדעת לכתוב אותם אחרת. ובמקרה שלי, זה הביא אותי לכתוב דברים שחשבתי על הדמויות שלי לפני שבוע-שבועיים, והדחקתי אותם, מפני שהיו לי קשים מדי. והנה יצאו שוב, ונכתבו, ועתה הם שרירים וקיימים בעולם. בינתיים רק בדפי הטיוטות שלי.

     הספר הבא שלי מציב בפני אתגרים שלא ידעתי שקיימים כלל. זו כנראה אחת הסיבות העמוקות לכך שהיה לי קשה לכתוב רוב הקיץ, חוץ מהחום ומן העובדה שהילדים היו בבית. הספר הזה פשוט תובע ממני לקרוע את בשרי לגזרים. מטפורית. הסיפור משך אותי אליו בעורמה. פיתה אותי בדבר אחד, והפיל אותי לתהום אחרת לגמרי. ועכשיו עלי למצוא בתוכה את נימי הזהב של הסיפור האמיתי שלי שם.

     זה, פחות או יותר, מה שאמרתי לבני דניאל, בן העשר, בשיחה שהתגלגלה בינינו הערב. הוא ניגש אלי בזמן שניקיתי את זיכרון הסמרטפון שלו על ידי העברת מדיה מן הטלפון למחשב, בידו מין גומייה שחורה רחבה, והסביר לי כיצד הוא מתכוון להפוך אותה לגלשן רוח זעיר. הקשבתי לו בפליאה, ואז אמרתי לו, שאני נדהם לראות עד כמה הוא יצירתי ומיומן בבנייה, ועומד בפני אתגרים שדברים מזמנים לו.

     "אני לא מסוגל אפילו לחשוב מחשבות כאלה, כמוך," אמרתי לו בפעם המי יודע כמה. הוא חייך.

     "זה בגלל שאתה כול הזמן עובד ולא יוצא לעולם," אמר לי הילד החכם הזה. "תצא ואז תפגוש אתגרים."

     "דניאל, לכול אחד מאתנו יש אתגרים בתחומו," השבתי לו, "הספר החדש שאני עובד עליו עכשיו מאתגר אותי מאד, מציב בפניי אתגרים חדשים. ואתה, בתחום שלך, מתמודד עם אתגרים אחרים."

     "איזה תחום? אין לי תחום," אמר דניאל.

     "ודאי שיש לך. תחום היצירה והבנייה. ובו אתה מתמודד מצוין עם אתגרים."

     זו, פחות או יותר, הייתה השיחה בינינו הערב. אחריה הקשבתי עוד לטון דיבורו, לגוון קולו, והיה נדמה לי שמתגנב לקולו סוג מסוים של עיבוי, של חספוס. ואז הבנתי, שהילד שלי לא סתם צרוד. הוא פשוט מתבגר, נהיה מילד לנער צעיר, ולי יש את הזכות להתבונן בזה ולשמוע את זה.

     וגם בעצמי.

     לראות את עצמי נאבק בסיפור, שחשבתי שיהיה לי קל מאד לכתבו, והנה, כמו כול הסיפורים שכתבתי בעשורים האחרונים, אף הוא תובע ממני את כול כולי.

     ואחרת זה לא יכול להיות. זה קסמה של הכתיבה וזו אימתה. ובשביל זה אנחנו חיים.

     נ.ב.1

נותרו עוד ארבעה ימים לקמפיין מימון ההמונים לספר-הילדים החדש שלי, "הַסִּפּוּר שֶׁל מִיכָאֵל וְשֶׁל דָּנִיֵּאל." חסרים לי בו 14,862 ₪ כדי להגיע למלוא עלות ציורו והפקתו של הספר היפה הזה. זה אומר שאם כול אחד ואחת מכםן, 188 א.נשים הקוראים אותי בקביעות, תזמינו עותק אחד או יותר מן הספר, בעלות של 79 ₪, אגיע ליעד עד לסיום הקמפיין, בעוד ארבעה ימים. זה מה שאני מבקש מכםן לעשות כעת. ללחוץ על הקישור לקמפיין, להזמין עותק אחד או יותר מן הספר הזה, וכך לאפשר לי להוציאו לאור בביטחון. תודה לכםן.

https://headstart.co.il/project/69085

נ.ב.2

אשמח אם תשתפו גם את הפוסט הזה. לילה טוב לכולכםן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.