עצוב לראות עיתון סגור.

בשנים האחרונות גזרתי על עצמי שתיקה בענייני אקטואליה. אבל המאבק של עובדי ערוץ 10, וכעת המאבק של עובדי "מעריב," פשוט קורע את לבי. כיוון שהייתי עצמי עיתונאי ועורך ספרות במשך שנים רבות, ואחרי כן איש יחסי ציבור, עבדתי עם מרבית כלי התקשורת בארץ, אם כעורך וככותב ואם כאיש יח"צ, ובעבורי, האנשים שפוטרו מן העיתונים שנסגרו כבר, ואלה שחיים באי-ודאות לגבי המחר כעת, אינם רק שמות. הם חברים, בני אדם, בעלי משפחות.

את "על המשמר" סגרו גיורא פורמן ויוקי גרוספלד, אם אינני טועה, מתוך החלטה כלכלית. העיתון נקלע לקשיים, והקיבוץ הארצי הגיע למסקנה שמוטב לוותר עליו. למרבה מזלי, אריאנה מלמד סידרה לי אז עבודה כמשכתב לילה ב"חדשות," כך שהספקתי לעזוב את "על המשמר" לפני סגירתו ממש. אבל הטראומה נותרה בי עד עצם היום הזה.

"על המשמר" היה סוג של בית בעבורי. מקום שגדלתי בו ככותב וכאדם. סבר פלוצקר, רוביק רוזנטל, שלי יחימוביץ', חנה קים, אבי בניהו, אלכס פישמן, ועוד רבים רבים אחרים, היו בין עמיתיי שם. אך יותר מבית, הוא היה גם במה של שמאל חכם, מעמיק, דעתני. מקום ללמוד בו מה זה הומאניזם ושיוויון וזכויות אדם. סגירתו ציינה לא רק שלב בהתפרקות התנועות הקיבוציות מנכסיהן, החומריים והרוחניים כאחד, אלא גם שלב בהתפרקות השמאל הציוני בארץ הזאת.

אחרי כן באה סגירתו של "דבר." שוב, מקום שכתבתי בו, ופרסמתי בו אחרים, מקום שהיה פתוח בעבורי כמו בית. אהבתי מאוד לבוא לשם, להיפגש עם טוביה, עם צבי, או לרדת לקפה "תמר" ולשוחח שם עם העיתונאים.

ואז באה סגירת "חדשות." אני ממש זוכר את הבוקר הזה. הייתי בכניסה למלון "דן פנורמה" כששמעתי את הידיעה על כך ברדיו. והייתי בהלם. אף על פי שעבדתי ב"חדשות" זמן קצר, כמשכתב לילה תחת עולה של טלי בן עובדיה, אז עורכת לילה והיום עורכת מוערכת בטלביזיה, גם שם יצרתי קשרים עם האנשים, כמו בוקי נאה, ורבים אחרים, וגם סגירתו הממה וציערה אותי כסגירת קודמיו.

כלי תקשורת נסגרים כאשר אין להם ביקוש בצורת קוראים ומנויים, או כאשר לבעלים שלהם נמאס להפסיד כסף. הם נסגרים כתוצאה משינויים בכלכלה הגלובלית והמקומית וכפרי או כסימן מקדים של שינויים סוציולוגיים. אבל לפעמים, כלי תקשורת נסגרים גם בשוגג, כתוצאה מהחלטה 'מושכלת' שגויה של מחולליה. כזו הייתה סגירתו של "על המשמר," בעיניי, שלא אסלח עליה לעולם למי שחוללו אותה, וכך גם האיומים על ערוץ 10 ועל "מעריב."

הנפילה של "על המשמר," "דבר" ו"חדשות" חיסלה את העיתונים הקטנים וחיזקה את התחרות בין "ידיעות אחרונות," "מעריב" ו"הארץ." כיוון שהתרחשה במקביל לפיתוח העצום של שוק הטלביזיה כאן, משוק חד-ערוצי (הערוץ הראשון) לרב-ערוצי, וכיוון שהייתה הדרגתית, היא עברה יחסית בשקט.

אבל כיום, סגירתם של ערוץ 10 או חלילה של "מעריב" לא תהיה טריביאלית. היא מסוכנת מאוד לדמוקרטיה בישראל, לעקרון ריבוי הדעות, לקיומה של עיתונות חופשית כמשמרת ריבוי דעות. לכן, ציפייתם של עובדי ערוץ 10 ושל עובדי "מעריב" להתערבות ממשלתית בגורל כלי התקשורת האלה אינה מופרכת. אף על פי כן שהם מוחזקים בידיים פרטיות, הם מהווים חלק מהותי ומשמעותי מנוף ומנפח התקשורת כיום בישראל. ועם כל הכבוד ל"ישראל היום," שאני קורא כמו שאר העיתונים, מדי יום, אסור לחברה הישראלית להצטצמם עוד בנוף התקשורת שלה, מפני שזה יביא אותה לכדי סכנה גדולה. סכנה של מונוליתיות של הימין על כלי התקשורת, כזו, שגם אם את/ה איש ימין, ראוי שתתנגד לה. מפני שחיסול האפשרות לריבוי דעות בארץ משול כמסמר בארון המתים של ישראל. וחס וחלילה שנגיע לזה. בשום זמן.